האמינו לי שלא הייתי נדרש לשורות אלה אלמלא תחושת גועל מצטברת עד כי אני מתקשה להכילה בתוכי ומכאן הרצון לשתף. אפתח דווקא בתקופה בה שמשה מירי רגב כדוברת צה"ל, או אז הפציעה לראשונה לתודעה, דע עקא שהתנהלותה באותם ימים אפלים מהווה כתם שחור שאצל רבים לא יימחה לעולם. ציטוט: "אתם ראיתם, צילמתם, חוויתם, שידרתם את התמונות הקשות גם בנוה דקלים בכפר דרום. את אותה התנהגות ברברית עבריינית של בני הנוער שחושבים שנמצאים פה באיזושהי קייטנת אתגר". את הדברים אמרה רגב עת התגאתה שלמרות הבכי והכאב תשעים אחוז מהגוש פונה. למי שלא מבין - בני הנוער שהתנהגו בצורה "ברברית ועבריינית" הם ילדינו הטובים ואצילי הנפש שמחו נגד הפשע לו הייתה רגב שותפה ואותו דבררה.
לא נשכח ולא נסלח!!
באותם ימים כיכבה רגב לצידו של מפקד הגירוש, הרמטכ"ל דן חלוץ. הוא זחוח, קר, יהיר, מתנשא, מרוחק ומנותק (אם לשפוט על-פי מבע פניו בכל התקופה האפילה ההיא) ומירי רגב כמעט תמיד עם חיוך רחב על הפנים. מאות אלפי יהודים בוכים, אבלים, כואבים, עושים קריעה, מתפללים בבכי נורא וממשיכים לקוות לנס, ומירי רגב לא חדלה לחייך. לצד תמונה כזו בה רגב הפוטוגנית מחייכת מאוזן לאוזן ראיתי פוסט של יהודי אותו אינני מכיר, נחמיה שמו, שכתב: "מילא דבררת גירוש של 8,000 יהודים, אבל לפחות תמחקי את החיוך". באותם ימים ראתה רגב את עצמה כ"כוכבת", כך לפחות על-פי דבריה כפי שצוטטו בכנס נשים בכפר סבא. אם להיות לירי אצטט - "איך זה שכוכב אחד נולד, איך הוא מעז למען השם"?
לא נשכח ולא נסלח!!
הפעם היחידה בה נתקלתי באופן אישי במירי רגב היה בכנס אותו קיים משה פייגלין, כמדומני בראשון לציון לפני הרבה שנים. היה זה לאחר הגירוש. רגב הופיעה כאחת הנואמות ונשאה נאום ובו כל המסרים "הנכונים" מנקודת ראותם של משתתפי הכינוס, כולם נאמני ארץ ישראל. בסיום הכינוס עמדה ליד דלת היציאה ועסקה בשיווק עצמי ויחסי ציבור. חיוכים לכל עבר, חיבוקים לכל מאן דבעי (איך לא...), ומלל ומתק שפתיים לרוב. אגב, לא שונה מפוליטיקאים רבים. עת חלפתי על פניה האירה פנים לכיווני. ואני, מראות הגירוש טריים, הפצעים עודם מדממים והצלקות צורבות, נעצתי בה מבט עוין וקר והמשכתי לדרכי, דוחה בשאט נפש חיזורי הפוליטיקאית ה"ימנית" החדשה.
לא אשכח ולא אסלח!!
ובשנים האחרונות, בעמדות פוליטיות כאלה ואחרות "עושה רגב חיל", בעיני עצמה לפחות. בבוטות, לעתים בתוקפנות, פעמים הרבה בהתלהמות, תמיד בביטחון עצמי רב (כך לפחות היא מנסה לשדר) נותנת רגב "הופעה" ממנה קשה להתעלם. פעם תניף דגל ישראל במעוז השמאל, הרבה פעמים היא מפגינה חנופה דביקה ודוחה כלפי נתניהו (וגם רעייתו), בשמאל היא בועטת בבעיטות מכוונות היטב (ולעתים אף מוצדקות) ואף אינה עושה חשבון למראייניה בתקשורת שמחלקם היא עושה קציצות ואת חלקם היא מדמה ל"סטייק". זו מירי רגב.
יש לומר שבתפקידה כשרת התרבות חוללה מהומות ומהפיכות. נראה היה שהמוטיבציה לקעקע מן היסוד את עולם הקולנוע, עולם הבמה, אומנות, יצירה ומוזיקה (כולם מעוזי שמאל מובהקים) הגיעה מכור מחצבתה ומרגשות קיפוח מוצדקים אותם חוותה משפחתה ביחד עם רבים מבני עדות המזרח לפני שני דורות. מכל מקום, רבים (גם כאלה שאינם ממוצא ספרדי) ואני בתוכם, נהנו הנאה מרובה מהפיכחון המפתיע אותו כפתה על ה"אליטות" המסורתיות שלאורך שנים הרבה ידעו כיצד לשים יד על המשאבים הכספיים המוקצים לתרבות, ובעיקר לזו מתוצרתם...
אינני יודע לנבא עד כמה רחוק תגיע מירי רגב בדרכה הפוליטית. היא בדרך כלל מזהה היכן מרוחה החמאה ולשם היא מכוונת. נותרה השאלה בדבר כישוריה ויכולותיה וזו עדיין אינה פטורה. מכל מקום, בקרב נאמני ארץ ישראל יקשה עליה מאוד למחוק את רשמי אותו קיץ חם קשה ונורא בו שיתפה רגב פעולה עם מה שמהווה אולי את הפשע הגדול ביותר נגד העם היהודי מאז שקמה מדינת ישראל.
