קשה כיום לאזרח הישראלי לדעת ולהבין מה מתרחש אצל השכן המזרחי שלו, הרשות הפלשתנית. התקשורת הממוסדת כמעט ולא עוסקת בכך. ואם עוסקת הרי שהיא, ברובה המכריע, משמשת כדוברת הרשות, או החמאס. פעמים, בעקבות אירוע טרור, מופיע בכיר ביטחוני לשעבר ובפנים רציניות מצהיר שהאינתיפאדה ניצבת בשער וימים שחורים נכונו לנו. אם נפשו של מישהו חושקת לדעת את הנתונים והעובדות על מה שמתרחש אצל השכנים הפלשתינים שלנו, הוא יוכל למצוא אותם בפרסומים של "מרכז המידע למודיעין וטרור" של ה"מרכז למורשת המודיעין": פרסומים שבועיים על הנעשה; פרסומים שבועיים על מצב הקורונה; פרסומים יומיים על אירועים מיוחדים, ומחקרי יסוד.
אז בואו ונראה מה קורה ברשות, מה מעשיה עכשיו ומה יעדיה לטווח הקרוב. ותחילה על ארבעה מאפיינים של המצב הנוכחי:
ראשון לכל: הרשות הפלשתינית, וביתר דיוק הנשיא אבו מאזן וחבורתו, נמצאים בתקופת דמדומים של סיום השלטון הנמשך כבר למעלה מ-15 שנה. זה אומר שכבר נערכים מאבקי ירושה מאחורי הקלעים, נערכים למאבקים אלימים; כל המערכת השלטונית נמצאת במצב של דעיכה, דימוי ציבורי ירוד ביותר עד כדי אובדן לגיטימיות. ניסים תמיד מתרחשים, כך שיתכן שאבו מאזן הזקן, ידוע החולי, יפתיע ו"ימשוך" עוד הרבה שנים של חיים, אך זה רק יאריך את ייסורי הדמדומים של הרשות הנוכחית.
השני, השקט היחסי של החברה הפלשתינית מול ישראל. למרות שורה ארוכה של אירועים שליליים שהתרחשו בשנים האחרונות מבחינת החברה הפלשתינית (שתחילתם בנושא הרגיש של ההכרה האמריקנית בירושלים המאוחדת); למרות ההסתה התמידית מצד החמאס; למרות ההסתה המובנית בחינוך הפלשתיני, החברה הפלשתינית לא התפרצה באלימות, לא פתחה באינתיפאדה חדשה. כמובן שישנן זריקות אבנים, וניסיונות טרור של בודדים, והתארגנויות לטרור, אך זהו המצב "הרגיל" של התנגדות עממית. החברה בכללותה עייפה, שקועה בדאגות היום יום.
השלישי הוא המצב הכלכלי הירוד, שהוחרף עוד יותר על-ידי הקורונה. אם בתחילת המגיפה הנגיף כמעט שלא פגע באוכלוסיית יהודה ושומרון, הרי שבהדרגה השתנתה התמונה. בשבועות האחרונים ישנה עליה חדה במספר הנדבקים, כאשר אחוז הבדיקות החיוביות הוא כ-21 אחוזים. לפני שבוע הוטל סגר מלא על-ידי הרשות, אך נראה שהוא נאכף רק בערים הגדולות. יתר על כן, הרשות, ועוד בדמדומיה, אינה מסוגלת למנוע את החתונות הגדולות והאירועים ההמוניים. בתפילות יום ששי האחרון בהר-הבית השתתפו כ-12,000 איש, רובם ללא מסכות.
הרביעי, במישור המדיני המשיכה הרשות במדיניות של עימות מדיני עם ישראל, כשהיא צוללת לשפל חסר תקדים במערכת היחסים שלה עם ממשלו של טראמפ, ובמעמדה בעולם הערבי. היה זה ממשל טראמפ שנקט מולה בצעדים פרו ישראלים ברורים בנושא ירושלים וההתנחלויות; הציג לה תוכנית מדינית שנגדה את כל תפיסות היסוד האידיאולוגיות שלה; פגע קשה "בכיס" שלה, שעה שביטל את הסיוע הכספי עבורה ועבור מוסד אונרא; ונקט בעוד שורת צעדים שהפכו אותו לעוין בעיני הרשות. ובעולם הערבי ממש "מהפיכה": האינטרסים של התנועה הלאומית הפלשתינית חדלו להיות גורם משפיע מרכזי בשיקולי המדינות הסוניות העשירות; הליגה הערבית, "האמא" הדואגת לעם הפלשתיני, חדלה (זמנית?) להיענות לדרישות הפלשתיניות כפי שהיה בעבר; הסרבנות הפלשתינית מול ישראל הפכה בתקופה האחרונה לנושא בשיח הערבי; הרשות מצאה עצמה בגוש של אירן וגרורותיה, מול הגוש של מתנגדותיה הסוניות ועמן ישראל.
במצב זה מוצאת עצמה הרשות מול ממשל אמריקני חדש. טראמפ השנוא איננו. מה היא עושה ומה צפוי? על כך בשבוע הבא.
