אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני עומד כאן על הדוכן הזה ומתקשה לעכל את הרגע. אני חושב על אותו ילד קטן, מגמגם, שנולד בעיר קפואה במחוז נידח בסיביר והגיע לרגע הזה. אני חושב על הילדות בצל השבר הגדול של פירוק ברית המועצות, בצל המשבר הכלכלי, על החנויות הריקות, על חוסר הוודאות שעטף אותנו בכל רגע. אני חושב על הוריי היקרים מריה וניקולאי, על אחותי הבכורה מרינה, שדאגו להעניק לי את המעטפת החמה בתנאים בלתי אפשריים.
אני חושב על הדרך שהילד הזה עשה מספסל הלימודים, מתחרויות ריצה ואתלטיקה ברחבי ברית המועצות, ולאחר מכן בנבחרת רוסיה, ועד לכאן. אני חושב על העלייה בגיל 25, על המעבר לארץ רחוקה, קצת חמה יותר, לא הרבה, שהפכה להיות בית, המולדת. אני נזכר בהלם התרבות, בפערים של שפה, של הבנה, של מהות. אני נזכר בקושי להתחיל מחדש, להתפרנס, לאחר קטיעת הקריירה המבטיחה בארץ המוצא. אני נזכר כיצד אחרי יום הלימודים באולפן הייתי הולך ברגל מחולון לתל אביב, חוסך חמישה שקלים של האוטובוס כדי להגיע לעמדת השמירה שלי בחניון הקטן בדרום תל אביב. אני נזכר בלימודי החשבונאות והמשפטים המרתקים, במקביל לעבודה במשרה מלאה. אני נזכר בדלתות שנסגרו בפניי ובתיוגים שחוויתי ועודני חווה. אני נזכר בעבודה הקשה שעשיתי במחויבות ובנחישות, ובנכונות להשקיע כדי להצליח. ואני יודע, אני יודע שזה לא רק הסיפור שלי. יחד איתי היו שם גם סרגיי, בוריס, יאנה, אלכס, אירנה, ויקטור, סבטלנה, ועוד הרבה שמות, שעבור מי שלא הגיע משם תויגו במילה אחת: רוסים. גם אם היינו כל אחד לעצמו בעיר שלו, היינו דור שלם של צעירים שבאו משם, או נולדו להורים שבאו משם וחיו כאן אבל גם שם. כבר לא שייכים לשם, אבל מאוד רוצים להיות שייכים לכאן, ונתקלים במחסום שהחברה הישראלית הציבה.
למדנו שכדי להיות ישראלים אנחנו צריכים לוותר על הבית, על השורשים, להסתיר את היולקה שלנו, את פושקין המופלא, את המבטא המשונה. אבל טעינו, טעינו בגדול, ויש לי, לנו, את הזכות לתקן. הדור שלי, הדור של הצעירים יוצאי חבר העמים, היום חזק יותר, נחוש יותר. אולי ויתרנו בהתחלה, אבל היום אנחנו כבר לא מתביישים. היום אנחנו כבר לא מסתירים. היום אנחנו עומדים כאן ודורשים להיות חלק בלי לוותר.
מאז שהגענו לכאן נרתמנו בכל הכוח, סחבנו יחד את האלונקה, ואין לנו שום כוונה להפסיק, אבל יש לנו בקשה: תפסיקו לשפוט אותנו. המאבקים שאנו מנהלים והשאיפות שלנו הם לטובת כלל הציבור. שנים רבות אני נלחם על הפנסיות לציבור העולים, אך גם על זכויות בעלי העסקים הקטנים מכל המגזרים והעדות, כי הייתי עצמאי במשך 15 שנה וניהלתי משרד, ואני יודע מהי דאגה לעובדים.
ולמרות הכול, היום הדור שלי יודע שלעיתים לא סופרים אותו, שלמרות הישגיו הכבירים לא תמצאו אותו ברשימות המשפיעים והמבטיחים. מוזר. הוא יודע שלוקחים אותו כמובן מאליו ושמתייחסים אליו אך ורק במסגרת הקול הרוסי. אבל הוא יודע עוד משהו: הקמנו כאן משפחות, אנחנו הורים לילדים שהם צברים, ונעשה הכול, כל מה שצריך, כדי שהאפליה, השנאה, הזלזול, ההקטנה וסימני השאלה על היהדות ועל המנהגים לא יגיעו לילדים שלנו. נעשה כל מה שצריך שהילדים שלנו יזכו להזדמנות אחרת, להזדמנות להיות בדיוק כמו הילדים של כל ישראלי אחר בארץ, ולא משנה מאיפה הוא הגיע. היום הדור הזה יודע לומר: יש לנו את הנובי גוד, וזה החג שלנו.
זה נכון, אני לא חבר הכנסת הראשון שיצא מברית המועצות לשעבר, אבל אני בן לדור הזה, ואני מתחייב להיות הקול שלו ושל כל ישראלי אחר שנאבק היום כי אין לו ארץ אחרת. הדלת שלי תהיה פתוחה לכל פנייה, לכל בקשה, בכל השפות. (אומר דברים ברוסית.) זאת הולכת להיות משימת קשה, ואני מבקש להודות לאשתי מרינה, שנמצאת כאן, ולבנותיי רומי ומיה, על התמיכה, על העזרה, על ההבנה שהמטרה הזאת היא שלהן בדיוק כמו שלי. המשימה של כולנו.
ועוד משהו חשוב, כמי שבא משם וזוכר היטב דבר או שניים, אני יודע מהו פולחן אישיות, מהי הסכנה בהשתלטות על התקשורת, במנהיג חזק מדי, ברעיון אחד ובתיוג שלילי של מתנגדים. ולכן אני מייצג כאן את יש עתיד, המפלגה אשר פועלת על-מנת לשמור על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל עצמאות בתי המשפט, ולהקים כאן ממשלה חדשה שפויה וליברלית. ולכן אני מתחייב, כמילות שירו של אהוד מנור: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה". תודה רבה.
