כשביקורת הופכת לפארסה

ממדי הסילופים והעיוותים באמצעי התקשורת צוברים עוד ועוד "הישגים", שכל כולם השחתת השיח הציבורי. הבוקר, (17.1.2021) נתקלתי במאמרו של נדב אייל ב"ידיעות אחרונות,¹ ובו "תרגיל אינטלקטואלי", שמטרתו כנראה לסכם את כישלונות ממשלת ישראל במאבקה בקורונה. מאמר שרובו ככולו "שיר הלל" לכישלונות שהוא סירוס מכוון של המציאות. אני מבקש להשיג על הדברים: כשרוצים לתקוף את הממשלה בכל מחיר, תופרים את מאמרי הדעה "מהסוף להתחלה", כלומר: מהתוצאה ליעד. משלימים את המלאכה בנימוקים המסבירים כביכול תקלות שהיו, מבלי להוכיח שהן אכן הגורם - פשוט: "הנדסת תודעה" פאר-אקסלנס. כך, למשל, שכח אייל לציין שבישראל, גם בתקופת חירום פנדמית, לא הממשלה מנהלת את המדינה אלא בג"ץ והיועץ המשפטי, שאילוציהם אולי משפטיים אבל משוללי קשר למציאות ומנותקים מסמכות ואחריות ביצוע כלשהי. כמו-כן שכח, אייל, לציין שהציבור איננו ממושמע, בלשון המעטה ושהמדינה נתונה בקלחת של בחירות שמשפיעה על כל חלקיה ופעולותיה, ומגוף מנהל ומבצע הופכת לגוף "נומינלי" ומשותק. בישראל ציבורים יוצאי-דופן -- חרדים וערבים -- שמהווים כשליש מהאוכלוסייה, שמסורתם ויסודות מרכזיים בתרבותם מהווים גורם מרכזי לניהול יעיל או כושל בעיתות חירום אזרחי. נושאים אלה אינם בשליטת הממשלה. אפשר אולי להתגבר עליהם באמצעות חינוך ארוך-טווח או באכיפה קפדנית במיוחד, אבל לא בנתוני משבר פוליטי ולא תחת אילוצי בג"ץ ויועץ משפטי שמקבל את החלטותיו "בעיניים עצומות". נכון, מנהיגים הציגו דוגמה שלילית בחלק מהמקרים, אבל הציבור אינו אינפנטילי. אין שום סיבה שיסחף אחריה דוגמאות אלה, במיוחד כאשר ברור לכל בר-בי-רב ש בסופו של יום הוא יהיה הסובל העיקרי מחיקוי התנהגותי זה. האם מתכוון אייל לטעון שהציבור הישראלי רפה שכל? - אינני קונה זאת. בחוסר אחריות בחר הציבור הישראלי להפגין משמעת ביצוע לקויה ולעומתית להוראות הממשלה, והביא על עצמו שלושה סגרים, שמקורם בהתפרצות מוגברת של התפשטות המגיפה, פגיעות חמורות בחיי אדם ונזק כלכלי תופח - דווקא אצל מי שנפגעו כבר יותר מאחרים. אחד הנימוקים המרכזיים של אייל להצדקת הכשל הוא הגיל הממוצע הצעיר של האוכלוסייה בישראל יחסית למדינות מפותחות אחרות במערב. אולם בה בעת הוא שוכח (כנראה לא במקרה) שהמחלה הצטיירה בראשיתה כמחלתם של בני הדור השלישי. בהדרגה הפכה למקיפה יותר, ועם הופעתן של מוטציות נוספות, נע מרכז הכובד דווקא לעבר בני הדורות הצעירים. האם השתנתה תבנית התנהגות האוכלוסייה כתוצאה מכל אלה? - בשום אופן לא! לכן, פירמידת הגילים איננה גורם מרכזי בתפוצת המחלה. הגורם האמיתי הוא תופעת חוסר המשמעת המתמשכת לאורך כל המשבר. זו תרומת הציבור נטו. תרומה שלילית זו מצד הציבור מקבלת השלמה וחיזוק ע"י הלקונה הפוליטית-ממשלתית של חוסר אכיפה אפקטיבית. לא סיפורי המעשיות אודות דוגמה אישית ממלאים כאן תפקיד מכריע, אלא חוסר ההכרעה הפוליטית של הציבור באשר למנהיגות הלאומית, אדרלמוסייה שלטונית שיסודה באנרכיה חוקתית ומשפטית וחולשה מוקדמת - שהקדימה את משבר הקורונה בחודשים ושנים - שמנעה מוכנות לתיקול אירוע בלתי-צפוי. עוד נימוק מוזר מצא לו אייל להסבר התופעה: - שקיפות. מאחר שאין הוא מסביר באיזו שקיפות מדובר וכיצד קשורה זו לאירועי ההידבקות ותפוצת המחלה, אין כאן יסוד לתגובה אינטליגנטית יותר. באותו זמן מתעלם אייל מתוחלת החיים הגבוהה בישראל (מן הגבוהות בעולם) ומהעובדה שחלק חשוב מהדור השלישי המבוגר הוא של יוצאי שואה, שמצבם הבריאותי הבסיסי רופף מהממוצע במדינות אחרות. מה שייכת שקיפות לכל אלה?! אם חלקים נרחבים בציבור אינם מבינים כהלכה את המודלים הסטטיסטיים שעליהם נשען תהליך קבלת-ההחלטות המקצועי, מתעלמים מהגורמים הפוליטיים ומחליטים להפגין נגד הממשלה בחוסר אחריות ומשמעת אזרחית - לא הממשלה אחראית לכך, אלא הציבור. את החשבון עם הממשלה יש לעשות בקלפי, לא "בחזה חשוף" מול הנגיף. מדינת ישראל היא אחת המדינות המתקדמות שצפיפות האוכלוסין הממוצעת בה גבוהה ביותר. במיוחד אמורים הדברים לגבי מרכז המדינה ובריכוזים ערביים וחרדים. ואכן מקומות אלה מגלים נטיות לתפוצה חריפה ורחבה במיוחד של המחלה ולרמות גבוהות של תמותה.² מי שיוצא נקי משבט הביקורת של אייל היא התקשורת, אחד הגורמים העיקריים האחראי לכשלים, לאווירה הציבורית ולרוח הנכאים בחוגים שונים. משיקולי פופוליזם אישיים ומערכתיים, שיקולי רייטינג ושיסוי פוליטי של תקשורת מגויסת, עוסקים חלקים בה בארגון עימותים בין אנשי-מקצוע, שחלקם מומחים בתחום הפנדמיה ואחרים מעמידים פני-מומחים. עימותים אלה מבלבלים את הציבור ומחבלים בסמכותם של גורמי המקצוע במשרד הבריאות, שאמורים להוביל את ההסברה הלאומית ולעצב תודעה מרגיעה בקרב הציבור. מעט מאוד גורמים עוסקים בייצוב המערכת המדינתית לצורך המאבק ומרבית אלה שמבקרים כיום, שותפים לזריעת בלבול ודמורליזציה. ניתוחים בנוסח של נדב אייל, אינם מלמדים אותנו שום פרק מועיל. הם פוליטיים באופיים, מעוותים את התמונה השלימה. כמו בכל עניין מורכב, גם במאבק בקורונה "בורכנו" בהישגים ולקינו בשגיאות, אולם הסה"כ בוודאי רחוק מהתמונה "השחורה" של נדב אייל. בעולם בעל נטיות גלובליסטיות, סביר להניח שניתקל באירועים מסוג הקורונה יותר מפעם ב-100 שנים, ולקראתם דרושים הפקת לקחים והיערכויות מונעות לפני המשבר הבא. המסקנה המרכזית היא שמערכת הבריאות הלאומית, עמדה בכבוד בנטל חרף נקודת ההתחלה הירודה שלה שעיקרה ברמת ההשקעות, איכות התשתיות כפונקציה של גידול האוכלוסייה בישראל וציוות חסר של מרבית המוסדות. האורות הבולטים הם: קופות החולים, בתי החולים, בתי האבות ומוסדות המחקר; שגם בהם יש מקום לשיפורים נוספים.