בשנת 1986, כעיתונאי צעיר, נפגשתי עם המנכ"ל דאז של "נתיבי איילון", איש כריזמטי ואושיה מובילה בתחום התחבורה. באותו העת נפתחו המקטעים הראשונים של הכביש שנחשב בעיני כל לפתרון תחבורתי עתידי אולטימטיבי, בו יוכלו נהגי שנות ה-2000. לנסוע בכביש רחב, פתוח ומהיר, ולחצות 24/7 את גוש-דן מצפון לדרום תוך דקות נסיעה מעטות.
לאחר ראיון ממצה, בו הציג לפני בין היתר מחלפים שהזכירו את אמריקה במיטבה, שאלתי את המנכ"ל בהיסוס מה, שהרי אינני מומחה כמוהו, האם אינו חושש מהתרחיש בו ייווצרו בעתיד פקקים אינסופיים, שהרי התנועה תתקבץ אליו מכל רחבי המטרופולין, והאם לא היה נכון להשקיע הרבה יותר בתחבורה ציבורית טובה בגוש-דן?
המנכ"ל התבונן בי במבט בוחן, ואחר כך פלט לעברי את המשפט הבא: "תרשום: כולנו נזכה להגיע באמצעות הכביש הזה מהרצליה לבת ים תוך 15-20 דקות, ובכל שעה משעות היום".
ב-35 השנה שחלפו מאז, זרמו מיליוני כלי רכב ב"נתיבי איילון", שהפך מ"כביש מטרופוליטני מהיר" לכביש העמוס ביותר במדינה למלוא אורכו, על פניי עשרות קילומטרים, ממחלף שפיים בצפון ועד קיבוץ גלויות בדרום. מידי מספר שנים מוסיפים לו עוד נתיב ועוד נתיב, אולם לשווא, כולנו מכירים אותו כ"כביש הפקקים".
נזכרתי באותו ראיון, כשבמהלך החודשים האחרונים התפתח דיון ציבורי ותקשורתי סוער סביב תוכנית המטרו. אודה על האמת: בדרך כלל אינני מחזיק מי יודע מה מדבריה של שרת התחבורה מירי רגב, אולם דווקא אמירה שלה שעוררה תגובות שליליות רבות, הן בתקשורת והן בציבור הרחב, כשדיברה נגד תוכנית המטרו ובעד השקעת אותם 150 מיליארדים בחיבור הפריפריה למרכז, נשמעת לי הגיונית בעליל.
נזק כלכלי עצום
מעבר להשקעה הבלתי סבירה, ובמיוחד לאחר המשבר הכלכלי העמוק של מגיפת הקורונה, נראית תוכנית המטרו מבחינות רבות "תוכנית האתמול" ולא "תוכנית המחר".
ראשית, המטרו יביא, כפי שהביאו "נתיבי איילון", לבוקה ומבולקה תחבורותית והצטופפות בלתי נסבלת של ערב רב של רכבות כבדות, קלות, אוטובוסים ומטרו, במטרופולין שעתיד להכפיל את עצמו ולמנות בעוד 30 שנה כ-14-12 מיליון ישראלים שיתגוררו בין נתניה לאשדוד. שנית, זמן הביצוע של המטרו, שייארך כ-30-20 שנה לפחות, יגרום לא רק לקטסטרופה תחבורתית, אלא גם לנזק כלכלי עצום למשק ישראלי, מעבר לעלות הקמתו הישירה הנאמדת בכ-150 מיליארד שקלים.
שלישית, על כן, ובעלות נמוכה בהרבה, קידום קווי הרכבת הקלה, בשילוב נת"צים, אוטובוסים קלים ומהירים, מסלולי אופניים וכו', ניתן יהיה בפרק זמן קצר הרבה יותר להקל מאוד על בעיית התחבורה המטרופולין. רביעית, כבר היום ישראלים רבים עובדים מהבית, קל וחומר בעקבות הקורונה, ומספר זה רק יילך ויגדל במרוצת העשורים הקרובים, כך שהזדקקות למטרו תהפוך לפתרון שאבד על הכלח.
חמישית, הדור הבא ישתמש הרבה יותר באמצעים אלקטרוניים על-מנת לבצע קניות, להגיע למשרדי עירוניים או ממשלתיים ופעולות רבות נוספות, מה שיקטין עוד יותר את הצורך במכונית. שישית, וכמובן, המכונית האוטונומית. על-פי כל התחזיות, בעוד 30-20 שנה רוב כלי הרכב במדינת ישראל יעברו ממונעות בבנזין למכונית חשמלית-אוטונומית, מה ישוריד משמעותית את העומס על הכבישים.
על כן, לסיכום, למה שלא נלמד ממקסם השווא של "נתיבי איילון" ונחסוך למשק הישראלי ולכולנו בזבוז משווע של מאות מיליארדים על קטסטרופה תחבורתית שלעומתה יצטיירו הפקקים ב"נתיבי איילון" כמו משחק ילדים?
