תעלי גברת, תעלי, אין זמן... מה זה? חזרת מהשוק? את יודעת שגם על שני הסלים את צריכה לשלם כרטיס? מה את נבהלת? אסור לעשות קצת צחוק?... בואי, שבי כאן בספסל שלידי. אני שמח שאת צוחקת... אני אוהב להצחיק את הנוסעים שלי בקו 31. מה כבר נשאר לנו לעשות בעולם הזה חוץ מלצחוק, אה?
את רואה את הרמזור הזה? כמעט בכל בוקר, עוברת כאן קצינה יפה במעבר החצייה. היא תמיד ממהרת לבסיס הצבאי שלה, ואני עוצר את האוטובוס ואני צועק לה 'בוקר טוב קצינה מה שלומך? למה המדים לא מגוהצים היום? אה?' והיא צוחקת ויחד איתה כל הנוסעים הרציניים שממהרים לעבודה בבוקר. פתאום כולם צוחקים. לפעמים אני צועק לה שעכשיו אני רגוע, כי אני יודע שצה"ל שומר עלי, והיא בהתחלה נבוכה, ואחר כך לא מפסיקה לצחוק... כל פעם אני ממציא משהו אחר, העיקר שיהיה מצחיק ושיעשה מצב רוח טוב על הבוקר.
אדוני... בוא תעלה... הזמן קצר והתנועה מרובה... מה זה? החלפת כובע? ההוא שחבשת אתמול היה כובע מצחייה ועכשיו כובע טמבל... אני מכיר אותך... אתה לא טמבל אבל אתה אוהב לגוון... אהה ... העיקר שאתה מחייך. תתקדם... יש עוד כמה נוסעים אחריך...
את שומעת? כשאני רואה נוסע שעולה עם פרצוף 'תשעה באב', אני מיד מרגיש שאני מוכרח להרים את המצב רוח שלו.. זה אצלי בדם... אז אני שולף איזו בדיחה או שאלה לא במקום... כזאת שתגרום לו לחייך... את רוב הנוסעים אני מכיר, הם קבועים. עם כולם יש לי דיבור... אני שואל והם מספרים לי מה קורה בחוץ, מחוץ לדלתות האוטובוס. איך המחירים של הירקות והפירות היום בשוק, איך היה הסרט בקולנוע אלנבי, מה מצב הים בתל אביב, כי אני שוחה כמעט כל יום, גם בחורף. כשאין גשם, בטח. וגם משחק מטקות. אני אלוף המטקות ואלוף הבדיחות. עם כולם אני מחליף בדיחות... ככה גם קוראים לי בחברת 'דן'. 'אלוף הבדיחות'... איפה שאני נכנס אני מיד מרים את המצב רוח. תוך שתי דקות כולם מתפקעים מצחוק... תגידי...מה נשאר לנו חוץ מלצחוק, אה?
אני, קוראים אותי שמואל. סלומון זה השם המקורי שלי, אבל כאן, בארץ, אני שמואל. את הרצינות שלי ואת הראש הכבד השארתי באושוויץ. כן, כן... תראי את המספר הזה על היד שלי.
הגעתי לשם מסלוניקי. מהרגע שהנאצים יימח שמם נכנסו לסלוניקי באפריל 1941, כמעט ולא היה כלום לאכול. אנשים מתו שם כמו זבובים. אחר כך הובילו אותנו לאושוויץ ושם היה עוד יותר גיהנום. אני היחיד מהמשפחה שנשאר בחיים, ואני לא יודע איך. אלוהים כנראה אהב אותי... אני חושב שברגעים הקשים חוש ההומור השחור שלי הציל אותי.
מאז אני הליצן, אלוף הבדיחות. הראשון שקם לרקוד סירטאקי לצלילי בוזוקי בכל חתונה ומסיבה, שותה אוזו בלי חשבון ותמיד עושה שמח. תמיד צוחק, אבל בלב בוכה...
