"בהערות למצב" (כינוי שלי לדברים - ר. ל.) מנסה שי להב
2 לפרוט על "מיתרי סבל" מדומיינים שמחוברים למציאות הסגרים הכפויים המתלווה להתמודדות בפנדמיית הקורונה. הוא כותב: " יש משהו מפחיד ביכולת של כולנו, רובנו לפחות, להסתגל באופן כל כך טבעי לסגר שלישי, ועוד כזה שאין מעליו תאריך תפוגה ברור...". אני חולק עליו בכך. ראשית, תמיד יש לסגר מועד תפוגה, אבל הוא אינו קשור בהכרח "בזמן ניטרלי", שאותו אנו מודדים באמצעות שעון ולוח שנה ונוהגים לבזבז בדרך כלל ללא חשבון. בסגר הוא קשור ב"זמן האירועים" - זה שחולף בין אירועים בעלי משמעות בחיינו, שאיננו שולטים בהם אלא מצייתים להם בשל חשיבותם והשפעתם. שנית, מדינות המשמשות לנו דוגמה להתנהלות חכמה וראויה במאבק בקורונה דוגמת ניו-זילנד, אוסטרליה וטאיוואן, למשל, הטילו על עצמן סגרים רצופים וממושכים מכל שלושת הסגרים שלנו יחד, אולם משום שעשו זאת בעיתוי הנכון ובנחרצות הראויה, השיגו לעצמם תוצאות משופרות בהרבה.
למעשה, חיינו קשורים באופן יסודי ובלתי ניתן להפרדה, בסקאלה של זמן אירועים אישי, שהוא ציר הזמן שבין אירוע לידתנו לאירוע מותנו. חרף אמונתם השטחית של בני-האדם לפיה הם שולטים בזמן הניטרלי, מדובר באמונה שגויה. אנו שולטים, לפעמים, ובמידה מוגבלת מאוד, בניצול רצוני של קטעים מהזמן הניטרלי "הכלוא" במקטע זמן האירועים האישי. זמן האירועים כולו, מוכתב לנו ע"י סדרי העולם בו אנו חיים.
הואיל וגם הסגר וגם היציאה ממנו מוכתבים ע"י אירוע שאיננו שולטים בו, הגדרת הסגר ככפיה במקום כבחירה רציונאלית של דפוס התנהגות מיטבי בנסיבות אירוע הפנדמיה, היא חשיבה שגויה.
כמעט כל מה שאנו עושים נגזר מהצורך לשמר את החיים במצב המכונה "תקין". רק כך נוכל לנצל במידה מוגבלת וכפוף לרצוננו, את מעט "הזמן הניטרלי" המוענק לנו באמת. מה שמכנה להב "אובדן החופש שהתרגלנו אליו", הוא תוצאה של הבחנה שטחית אך נפוצה באופיה של מציאות חיינו; כדאי וחשוב להבין ולהפנים עובדה זו. הבנה, פרספקטיבה ריאלית ורציונאלית להוויה, טובה ונכונה בהרבה מזו שבה משתמש שי להב. משהופנמה, היא תקל על החיים בקרבה משום שהיא מקרבת אותנו לדת מבלי לשעבדנו לפולחנים מעשה ידי אדם.