"בית המשפט! הנאשמים יקומו על רגליהם". לפי סדר הא"ב: בני גנץ, ניצן הורוביץ, ירון זליכה, מרב מיכאלי.
כתב האישום: בפלגנותם העניקו לבנימין נתניהו רוב פרלמנטארי, שיאפשר לו לחמוק ממשפטו ולהרוס את המבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל ומעמד בית המשפט בה. כל מי מהנאשמים שלא ידלג מעל למשוכת אחוז החסימה יורשע בבית הדין של ההיסטוריה. אבל גם מי שיצליח להיכנס בראש סיעה זעירה לכנסת הבאה יימצא אשם. בסעיף אישום פחות חמור מן הנכשלים. מפני שכל הארבעה הקדישו זמן רב למחלוקת הקמצא-בר-קמצא במהדורתה המודרנית, במקום להסתער על מקור העיוות בממשל הישראלי.
ביבי שיקר שיש תקציב; ביבי ניסה לנכס מבצע הצלה להעברת ישראלית מסוריה תוך תשלום שוחד בעבור זריקות חיסון לדמשק; ביבי שיקר בצוללות; ביבי שיקר במטוסים לאמירויות; ביבי לא עמד בהבטיחו שיחתום ללא בעיה על הסכם ניגוד עניינים; ביבי הסית והסיט והדיח נגד בתי המשפט והפרקליטות, אבל תועי המדבר מן האופוזיציה אינם פנויים להסביר לציבור עד כמה המשך שלטונו מסוכן לחרותם האזרחית והאישית. כי הם נאבקים בינם לבין עצמם מי ייכנס על חשבון חברו לכנסת הבאה.
הם כפו על עצמם לנהוג כקמעונאים ולכן חייבים להילחם אלה באלה ומשחררים את ראש הממשלה הנאשם בפלילים מביקורת, והוא בשלו - תומך במפלגה חסרת מעצורים שמצלמת את נפתלי בנט בסמיכות לאדולף היטלר.
הנזק כבר נגרם, אך אפשר לצמצמו. יש מתווה: יאיר לפיד או גדעון סער יתחייבו בפני הפרופסור ירון זליכה, שכישוריו רבים ועקשותו אינה נופלת מיכולתו המקצועית כי אם ישתתפו בקואליציה ובממשלה הוא יהיה שר מטעמם; והסדר בדיוק כזה חייב להיחתם בהקדם בין העבודה לבין מרצ. שתי הסיעות הדלות חייבות לנהוג כאחת. אם נניח מרצ תסיר את פתקיה מן הקלפי היא תקבל את המספר המוסכם של שרים כאילו סיעתה מתקיימת.
משה (בוגי) יעלון ורון חולדאי ודני יתום שאפו "בכל נפשם ובכל מאודם" לעמוד ליד ההגה. בראותם כי "חלומות שווא ידברו" (אבל למען הגילוי הנאות יש גם נוסח ש"חלומות אמת ידברו") - הם נהגו כמו האם האמיתית במשפט שלמה. בלב כבד ויתרו. זה המימוש המעשי של "ישראל לפני הכל".
