פרשת "תְּצַוֶּה" פותחת בצווי "לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כ"ז, פס' כ'), עם הוראה לקחת "שֶׁמֶן זָךְ כָּתִית לְמָאוֹר". זאת כדי להעלות את נר התמיד שמקומו "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת" ומדובר ב"חֻקַַַּת עוֹלָם", שנר התמיד דולק.
נר התמיד דלק במשכן הצנוע, עשה דרכו למקדש המהודר ועד היום הוא מוצב לאחר כבוד מעל ארון הקודש בכל בית מקדש מעט, בכל בית כנסת יהודי בישראל ובכל בית כנסת בקהילות ישראל ברחבי תבל.
כשאנחנו פותחים את ספר תהילים בפרק קי"ט, פס' ק"ה וקוראים את הביטוי:
"נֵר-לְרַגְלַי דְּבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי", אני חש את העוצמות, שחובק אור נר התמיד. זה האור המוסרי, זה האור של עולם הערכים האנושיים, זה אור הצדק החברתי, זה
האור לנתיבי החיים של עם ישראל כעם וכחברה.
כשאנחנו פותחים את ספר משלי בפרק כ' פס' כ"ו וקוראים את הביטוי:
"נֵר יְהֹוָה נִשְׁמַת הָאָדָם, חֹפֶשׁ כָּל-חַדְרֵי-בֶּטֶן", אני חש את עוצמת אור הנר, החובק בחובו את אורם של דפוסי השוויון החברתי, שמייחלים לעטוף באהבה רבה את כל ברואי בצלם. שוויון חברתי ומוצקות של צדק סוציאלי הפרוסים על מרחבי חופש וחרות ללא ניצול אדם בידי אדם, כי כל ברואי בצלם באו לאוויר העולם כשווים, מכאן שכל רקמות חייהם חייבות להיות שזורות בעולם של שוויון חברתי. כולם שווים בפני בוראם.
כשאני פותח את ספר משלי בפרק ו' פס' כ"ג וקוראים את הביטוי:
"..כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" אני חש, שזו מצווה לשמור בלבבות את אור הנר, זו מצווה לשמור בלבבות את האור המוסרי והמחויבויות לחברה, בה ההון האנושי-הרוחני הזך והנקי הוא הגורם המנווט את חיי החברה, ולא ההון הפיננסי-הגשמי בכל כיעורו. כשלמרבה הצער והכאב, ההון הפיננסי-הגשמי על כל כיעורו הוא זה שכיום מכתיב את מציאות חיינו. ונגד תופעה זו מחובתנו להיאבק.
אני מכבד את ההוראה בפתיחת פרשת "תְּצַוֶּה" בכל הקשור לנר התמיד, אך אני אימצתי לי את נר התמיד הדולק בלבבות - נר המדליק יומם וליל בלבנו את עשרת הדברים, אשר כתב משה "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". אני מאמץ את האור המזדקר בכל הדרו מהערכים המוסריים והאנושיים החקוקים "עַל הַלּוּחוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית, עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים" (שמות ל"ד, פס' כ"ח).
