"תשעה קבין של הגנה על האזרח מפני פגיעה בזכויותיו על-ידי רשות מינהלית נובעים מן הפרוצדורה" כך מצטטים שופטיו של נתניהו את שופט בית המשפט העליון לשעבר,
יצחק זמיר, במאמר שכתב. אלא שהחיים בין גלגלי השיניים של הצדק מגלים לא פעם שהפרוצדורה היא מין ברייה משונה שניתן לעגל ולרבע אותה לפי הצורך - משל הייתה פלסטלינה.
ייאמר מיד, החלטת שופטי נתניהו לדחות לפי שעה את בקשתו לביטול המשפט, ולחלופין לפסול ראיות שהושגו בלא אישור בכתב מאת היועמ"ש לבצע חקירה - החלטה זו של השופטים נראית בשורה התחתונה מאוזנת בהחלט - באשר עולה ממנה בבירור שהגולל טרם נסתם על הבקשה, וכי הבקשה לגופה תתברר בשלב מאוחר יותר של המשפט ועל-פי הממצאים שיתבררו עד אז בתיק בכללותו.
עם זאת, על בסיס הנתונים שהוצגו בפני שופטי נתניהו הם קבעו באותיות עבות כי משהוחלט לפתוח בחקירה שלא על-פי אישור בכתב "נפל פגם בהתנהלות היועץ".
וכאן מתעוררת שאלה שיהיה על בית המשפט לתת עליה את הדעת לצורך קבלת החלטה מושכלת שתהיה הוגנת כלפי כל הצדדים - במה דברים אמורים:
בית המשפט בהחלטתו מסתמך על פסיקת בית המשפט העליון שקובע, בין היתר, כי (ציטוט): "יש לבחון האם רשויות אכיפת החוק פעלו בזדון או
בתום לב".
ולענייננו, נשאלת השאלה האם העובדה שהיועמ"ש לא נתן אישור בכתב לפתוח בחקירה - האם מחדל זה, שכאמור זוכה לביקורת בית המשפט, נוצר בזדון או בתום לב. זו שאלה לגמרי לא פשוטה אם ברצונו של בית המשפט לרדת לחקר האמת בנקודה זו.
שהרי, מה היה פשוט יותר מלהעלות על הכתב את אשר הוחלט לכאורה בעל פה? יכולים הנוגעים בדבר לטעון שהמחדל נובע מרשלנות שמקורה בשכחה או באי הכרת החוק. אבל אם אין הדברים כך - על כורחך אתה מגיע למסקנה שהמחדל האמור הוא פרי החלטה ברורה לחקור מבלי לקבל אישור בכתב מאת היועמ"ש. ואם כך, עולה מאליה השאלה מה היו השיקולים לחקור מבלי לקבל אישור מפורש בכתב.
כך או כך, בירור העובדות בעניין זה מחייב לשאול את פיהם של הנוגעים בדבר - קרי היועמ"ש ואחרים - כדי לקבוע אם תום לב מונח בבסיס המחדל האמור או חלילה לאו. האם בית המשפט יאפשר קיום חקירה מעין זו בין כתליו? נסתפק בהצגת השאלה.
