נפתלי בנט לא מצא את עצמו בתור לשון המאזניים - הוא כיוון לשם במחשבה סדורה מראש וניווט את דרכו למחוז חפצו. ניתן לשער כי לאחר שצנח בסקרים מעשרים ומשהו מנדטים לקצת יותר מעשר, הוא הבין כי ביכולתו לתפקד כממליך המלכים, ובכך להמשיך לשמר את הונו הפוליטי שהיה ברשותו טרם התרסקותו בסקרים. לאחר שגדעון סער שתה אותו לשוכרה, הוא לא ויתר על חלומו להפוך לראש הממשלה והחליט שניתן להגיע לכס הנכסף גם מעמדה נחותה. העובדה כי מפלגתו היא הרביעית בגודלה בסקרים לא מונעת ממנו לתפקד כמו ראש מפלגה המתיימרת לנצח בבחירות.
ובכל זאת, יש גבול: בנט מודע לעובדה כי לא תוכל להיווצר עבורו סיטואציה בה תהיה לו לגיטימציה ציבורית לדרוש רוטציה אם הוא לא יקבל כמות מספקת של מנדטים; הוא צריך לגרד עוד קצת. בדיוק בגלל זה הוא חי על שני העולמות - גם מודיע בריש גלי כי קיימת חובה מוסרית לנשל את ראש הממשלה בנימין נתניהו מכיסאו, וגם מסרב להכריז קבל עם ועדה כי לא ישב תחתיו בממשלה.
מצביעיו של בנט מורכבים גם מן הציבור הימני וגם מציבור השמאל מרכז. חלק מתומכיו הימניים, אלו המסרבים להצביע לאישים כמו איתמר בן-גביר, מעוניינים שהוא יישב תחת נתניהו ויהווה את הסמן הימני בממשלתו, זה שימשוך אותו ימינה; ואלו מהשמאל מרכז המתעתדים להצביע עבורו רוצים לראות אותו בתור מי שיסגור את הדלת על נתניהו ומבינים שבכוחו לעשות זאת. אם יודיע כי בכוונתו ללכת יד ביד עם רה"מ או לחלופין להעיף אותו, הוא יאבד חלק לא מבוטל ממצביעיו. חוץ מזה, אם אכן יעשה זאת הוא ימסמס את זהותו בתור לשון המאזניים ואת המינוף שבעזרתו יוכל לדרוש רוטציה.
בשביל לקבל עוד כמה מנדטים בנט סוחט את הציבור שמעוניין להפיל את נתניהו. הוא מתריע בפני אותו ציבור כי אם לא יקבל מספיק מנדטים ובעקבות כך לא יוכל לדרוש רוטציה, הוא ישים פעמיו לממשלת ימין בראשותו של נתניהו מכיוון שבסופו של דבר עמדותיו ימניות, ואם כן יקבל כמות נכבדה של מנדטים, כזאת אשר בעזרתה יוכל לדרוש רוטציה, הוא יפעל למען החלפתו של רה"מ;
הוא מודיע כי לכאורה הכל תלוי בו וכי כל מי שמעוניין לראות את נתניהו באופוזיציה או מחוץ לפוליטיקה חייב להצביע עבורו גם אם הוא לא ימני, ומנסה להביא לידי כך שהצבעה לסער או ליאיר לפיד תהיה לא רלוונטית. על כן, הדבר הנכון מבחינתו הוא להמשיך למאן לבחור צד כלשהו. כרגע נדמה שהאולטימטום הזה לא שווה מאום מכיוון שלרה"מ אין קואליציה אפילו אם בנט יחבור אליו, אך לכולם ברור שסקרים הם דבר נזיל ביותר ושהסכנה ממשית וקיימת.
מפלגת נישה
הבעיה עם האסטרטגיה של בנט היא שהוא נתפס בתור פוליטיקאי מבלבל ובתור מי שלא מביא עימו עמדה סדורה. סער ולפיד מובילים עליו מכיוון שהם בחרו צד ועל כן נתפסים כאידאולוגים, אך דמות האידאולוג נקרעת מבנט מכיוון שהוא לא נוקט עמדה קוהרנטית. במקום להודיע על כוונותיו הברורות, הוא אומר שהציבור יקבע את האידאולוגיה שלו; אם הציבור ייתן לו כוח, הוא יפיל את נתניהו, ואם לאו, הוא יושיט לו יד. הדבר מעניק לו נופך של מי שחסר דעה עצמאית והילה של פוליטיקאי שמשתנה ומתאים עצמו לעמדות הציבור, בניגוד לכזה המגיע עם חזון מעוצב מבעוד מעוד. סער ולפיד גיבשו רעיון ומבקשים מהאזרחים שבעקבות אותו רעיון הם יילכו אחריהם, בעוד שבנט מבקש מהעם שינסח עבורו מצע.
אין הרבה דברים טובים שניתן להגיד על בנט, אך דבר אחד חיובי עומד לזכותו - סירובו להתאחד עם בן-גביר. למרות שהוא לא עבר את אחוז החסימה בבחירות מועד א' ולמרות שהדבר סיכן אותו בבחירות שלאחר מכן, הוא המשיך להתעקש שלא להתאחד עם עוצמה יהודית גם אם המחיר יהיה כבד, כמו אי-צליחת משוכת אחוז החסימה. קשה לעמוד על מניעיו ולהבחין בסיבתו המרכזית שבגינה סירב: האם עשה זאת מתוך אידאולוגיה שלא לשבת יחד עם הקיצוניים הכהניסטים, או שמא בעקבות רצונו להיתמרכז - הרי מלכתחילה הוא עזב את הבית היהודי והקים עם איילת שקד את הימין החדש על-מנת לזוז למרכז ולא להיתפס כמפלגת נישה שלא מסוגלת לעבור את רף חמישה עשר המנדטים. תהא סיבתו אשר תהא, היה זה סיכון לא קטן, אך בסופו של דבר זה עבד עבורו, וכנראה שהוא ידע שהמהלך הזה ישתלם לו לטווח הארוך.
הכרזתו של בנט כי לא יישב תחת לפיד הייתה חכמה ונעשתה על-מנת למנוע מנתניהו לשתות אותו. נתניהו כנראה כבר הכין סכין שחיטה על-מנת שבנט ידמם מנדטים לעברו. האסטרטגיה של רה"מ הייתה לקבול על בנט ולהכריז עליו כשמאלן שימליך את לפיד, ויו"ר ימינה הקדים תרופה למכה וטירפד זאת. נתניהו עודנו מתכוון לנקוט באסטרטגיה הזו, אך היא תהיה מרוקנת מתוכן.
למרות שבנט מדשדש בסקרים, יש לו סיכוי לא רע לשבת בכס המלכות, ועוד להיות הראשון ברוטציה. גם הוא וגם סער הכריזו כי לא יישבו תחת לפיד בממשלה, ובכך גירשו את יו"ר יש עתיד מהמרוץ. אם בנט וסער יקימו בלוק משותף אחרי הבחירות, מה שנראה כסיטואציה סבירה לחלוטין, הראשון יוכל לאיים על האחרון ולהטיח בפניו שאם לא ייתן לו את הבכורה הוא יפסע עם נתניהו לעבר השקיעה. אך על-מנת שיווצר עבורו המנוף הזה הוא זקוק לכך שהגוש של הליכוד, החרדים ובצלאל סמוטריץ' יתחמש במספיק מנדטים, שכן אם לא תהיה לנתניהו האופציה להקים ממשלה שתישען על ימינה, בנט יאבד את הווייתו כלשון המאזניים ובכלל לא יוכל להיות אפילו שני ברוטציה.
על-מנת שהחלום של בנט לא יימוג, הוא צריך שנתניהו יעצב קשית המיוחדת למידותיו של סער ואף לעזור לו במלאכת השתייה על-ידי תקיפת תקווה חדשה; אך בכך הוא עומד בפני דילמה: אם נתניהו ישתה יותר מידי מנדטים מסער ובעקבות כך הגוש שרוצה לסלק את רה"מ לא יוכל להקים ממשלה, בנט יאבד את זהותו כלשון המאזניים ולא יוכל לדרוש רוטציה מנתניהו; ואם סער לא ידמם מספיק מנדטים, תקווה חדשה תקים לבדה את הממשלה. המלאכה העדינה של בנט היא מצד אחד לא לירות יותר מידי לכיוונו של סער, אך מצד שני להביא לידי כך שהעריק מהליכוד לא יסחוף אליו יותר מידי מנדטים ממפלגת האם שלו. כל טעות הכי קטנה יכולה לעלות לו בראשות הממשלה.
השאלה הגדולה כרגע היא עד כמה בנט חושק במלכות. כאשר הסקרים ניבאו לו יותר מעשרים מנדטים, הוא סירב להכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה בטענה שבזמנו הבחירות לא היו רשמיות. למעשה, שקד היא זו שמיהרה להכניס אותו למרוץ לבלפור ולהכריז עליו כמועמד. כנראה שהיא השפיעה עליו, משום שמיד לאחר מכן הוא אימץ את ההכרזה שלה - אך יש לזכור שבהתחלה הוא היסס. מעניין יהיה לגלות האם הוא יהסס שוב.
