מילדותי המוקדמת, אני מחוברת בעל כורחי, לשואה שפקדה את העם היהודי, ככלל, והותירה את עקבותיה הגסות על משפחתי הענפה שאבדה, בפרט. משפחת אבי ממרכז פולין, בפלך לובלין על גדות נהר הויסלה, ומשפחת אמי ממזרח פולין ורוסיה הלבנה, בפלך וילנה, על גדות נהר הוויליה. כל ארבע המשפחות של הורי מצד האם ומצד האב, נכחדו. לנגד עיני תמיד, הסוף הנוראי של סבא וסבתא שלי, של סבא וסבתא רבא שלי, של האחים והאחיות של הורי - הדודים שלי, של הדודנים הרבים שלי מקטן ועד גדול, כל אלה שמעולם לא ראיתים מול פני, אלא בתמונות, והם כולם שמות עלומים, עבורי. באמצעות "דפי - העד" הרבים השמורים ב"יד ושם" הנצחתי אותם. בנוסף, כתבתי שני ספרי תיעוד, על כל בני משפחתנו מצד אמי ומצד אבי, ושיגרתי את הספרים לכל מוסדות השואה בארץ, לרבות מוזאון השואה בוושינגטון. כל מה שנותר ממשפחתי, הם דפים כתובים, תמונות, וזיכרון מתועד. גם קברים אין לנו לפקוד אותם, לא נותר דבר!
בתוך עמי אני יושבת ונתקלת מאות פעמים בבורות ובחוסר ידע משווע על-אודות המאורעות אשר קרו במלחמה הגדולה, שהשואה שלנו היא החלק הקשה והמזעזע שלה. באופן מיוחד מציק לי השימוש השחוק בביטוי: "ששת המיליונים", כאילו מי שאומר "ששת המיליונים" גם מבין מה הוא אומר.
מי מאתנו יכול להקיף במחשבתו את המושג "ששה מיליונים", ומי מאתנו יורד למשמעותו של הביטוי. השימוש במושג המספרי הזה, מנטרל את הזוועה הגלומה במספרים הבלתי נתפסים של הנרצחים. לעומת זאת, ספרים, מחזות וסרטים שמביאים את סיפורה של משפחה אחת, של עיר אחת, של אדם אחד וגורלו - מצליחים במעט מן המעט, להביא לתודעת הצופה את הזוועה שהמוח אינו יכול לקלוט. המספר ששה מיליון בני אדם, [ולפי מספרי הנספים המפורטים ב"יד ושם", קרוב לשבעה מליון], אינו אומר כמעט דבר למתבונן, לצופה, ולקורא. הוא בלתי נתפס בתודעה. ואם אצל מבוגרים כך, אצל ילדים על אחת כמה וכמה!
אין הגיון שיאפשר לקלוט את פירוש הדבר שששה או שבעה מיליוני בני אדם, הושמדו על-ידי בני אדם אחרים, במיתות נוראות ומשונות שיכול המוח המעוות של בני האדם להנדס, במשך תקופה של שנים אחדות. רק סיפורו של האחד, סיפורו של היחיד והיחידה, יכול להמחיש לקורא הצעיר פרשה אחת מן האוקיינוס של הנוראות הקרויים "שואה".
לניסיונות של סופרים, מחזאים ומשוררים, להחדיר את מושג השואה ללבבות הקוראים, יש חשיבות מיוחדת. בפרט חשובים הניסיונות לפנות אל לבם של הילדים והנוער - אלה שיהיו מחר מנהיגי המדינה, ומהם נצפה שיטמיעו את זיכרון השואה, ואת התופת האנושית הגדולה מכולן. אחד מן האנשים שפעלו בכיוון הזה הוא חברי הצעיר והרגיש - עמנואל בן סבו, בעבר - מנהל חינוכי בפנימייה טיפולית של "אומן" בעפולה, ובמשך שנים רבות עורך ראשי של רשת עיתונות מקומית, ומחבר ספרי ילדים. חמישה ספרי ילדים הקדיש עמנואל בן סבו לסיפוריהם של ילדים בשואה.
רגישות לסיפורים
אני רואה מקום להדגיש את העובדה, כי מוצא משפחתו של עמנואל בן סבו הוא ממרוקו, ולא ממדינות אירופה בהן התחוללה התופת. ישאל השואל מה לבן סבו ולנושא טעון זה של בני פולין, רוסיה, רוסיה הלבנה, ליטא, לטביה, אסטוניה, הונגריה, רומניה סלובקיה, איטליה ויוון, ועוד מקומות רחוקים מאירופה אליהן הגיעה ידו הארוכה, המשחיתה של השלטון הנאצי. התשובה טמונה ברגישותו של עמנואל בן סבו לנושא השואה בכלל, ולסיפורים האישיים הללו בפרט.
בחמשת ספרי הילדים האמורים, אנו נחשפים לסיפוריהם של ארבעה ילדים ומבוגר אחד, שאנו אמורים להזדהות עם סבלם. בכל הספרים מבקש הילד נריה [בנו הצעיר של עמנואל בן סבו] להבין מצב מסובך וקשה, שמסביר לו ולקוראים את מהות המושג "שם". בסיפורים, נזכרות גם בנותיו של בן סבו - רוניה וטליה וכן בנו שלומי. כך, הכניס בן סבו את כל ילדיו אל מסכת הסיפורים המרגשים הללו.
ב"הקבצן הקטן מדאראבאן" - מספר בן סבו את סיפורו של איש עפולה זאב יוקלר, מן העיירה, או העיר, דאראבאן שבצפון רומניה. משפחתו נדחסה בעל כורחה לגטו בעיר דורוהוי. במהלך השהייה בגטו נפטר אביו וכשנותרה המשפחה ללא אב, הפך הילד זאב ל"מפרנס" של אמו ואחיו. הילד היה חומק בקור המקפיא מן הגטו ומקבץ נדבות בבתי הכפריים שמסביב לדורוהוי.
קשה לנו, בארץ ישראל שטופת השמש, לדמיין, את הקור המקפיא ואת תחושותיו של הילד שידיו קפאו, ורגליו בוססו בשלג, לקבץ נדבות מן הגויים הכפריים. הנדבות לא תמיד הגיעו לידיו, ולעיתים קרובות "זכה" גם במכות נאמנות, במקלות ובאבנים. לעיתים, נאלץ זאב להתגנב אל דירי החזירים של האיכרים הגויים ולגנוב מעט מן המזון שנזרק לחזירים, כמו קליפות תפוחי אדמה שהיו "מעדן מלכים" עבור משפחתו. הפחד מפני השוטרים הרומנים, ומפני הלשנת השכנים, ליווה אותו לאורך כל השעות מחוץ לגטו, בהן קיבץ נדבות, בידיו הקפואות, שהכחילו מן הקור. במעשיו, הציל זאב הקטן, את אמו ואחיו ממוות ברעב.
סכנת מוות
סיפורו של יוסל'ה מן הגטו [ככל הנראה בפולין] הוא סיפור גבורה נוסף של ילד. יוסף חיים הקרוי יוסל'ה, גיבור הסיפור "הנרות שרעדו", היה מתגנב מן הגטו החוצה, דרך החורים שבחומה, והיה אוסף מצוות, כפי שמכנה אותו בן סבו. הוא דאג להביא נרות שבת לנשות הגטו כולן, שהדליקו ובירכו על נרות שבת. גם אם היו אלה רק בדלים וזנבות של נרות, הרגיש יוסל'ה שעשה מצווה גדולה ובזכותו הייתה נפשן של הנשים בגטו רגועה לשעות מספר בערב שבת. היוזמה של הילד הקטן לדאוג לנשות הגטו, שתוכלנה לברך על נרות שבת, הייתה יוזמה של גבורה. תמונה קשה, מתארת את הילד בהגיעו אל בית סבתו איטה [גם סבתי הייתה איטה], בו הוא נקלע למחזה מצמרר. הוא צופה בשכנים הפולנים, כשהם מתנפלים על הבית ובוזזים את כלי הקודש וסידור התפילה של סבתו היקרה איטה. הוא טורף נפשו בכפו ומטפס אל הקומה העליונה בה חבוי ספר התורה של סבו זאב - וולולה, ומציל אותו מן האש המלחכת את הבית מסביבו, כשהוא מסכן את חייו בסכנת מוות באש.
[סבי - וכל הגברים בעיר וילייקה המחוזית, שברוסיה הלבנה, נשרפו חיים בעודם לכודים ואסורים בתוך בית הכנסת, עם כניסתם של הנאצים לרוסיה בקיץ 1941. סבא רבא וסבתא רבא שלי ממרכז פולין, עם כל בני משפחתם, הומתו בגז במחנה המוות סוביבור].
הילד יוסל'ה מפיח תקווה בעצמו, כשהוא משנן מזמור תהלים שהוא יודע בעל פה, ואוזר עוז לחדור לבתים נטושים אחרים של יהודים, כדי להביא משם נרות, או בדלי נרות לשבת. הנשים בגטו מחכות בעיניים כלות לגיבור הצעיר, כדי להדליק ולברך על נרות שבת, גם בשעות ובימים הנוראים והשחורים ביותר. הסיפור מדגיש את חשיבותם של החפצים המקודשים שנבזזו על-ידי הגויים, ונדרשה גבורה עילאית כדי להצילם מידיהם.
חופשי ומאושר
הילד מוישל'ה, מן הסיפור "בר המצווה של סבא מוישל'ה", הוא משה פורת מן העיירה הידוננש שבהונגריה. הוא נדחס יחד עם משפחתו ועוד מאות יהודים מעירם אל בית החרושת בעיר דברצן, שם רוכזו עשרות אלפי יהודים מן העיר ומן הסביבה. שם במרתף של בית החרושת, נסתר מעיניהם של הקלגסים הנאצים, חווה מוישל'ה את חווית בר המצווה שלו, כשדודו פטר זיסמן, מסוכך ושומר עליו. יתום מהוריו, חש מוישל'ה שהוא בודד בעולם, אבל דודו פטר העניק לו את חווית העלייה לתורה במרתף בית החרושת אליו נזרקו ששים אלף מיהודי עיירתו ועוד אלפי יהודים, כשרצים ורמשים. במקום הכי נורא, במצב בו אין הילד יודע אם יחיה ברגעים הבאים, חווה מוישל'ה את חווית גיל הכניסה למצוות שלו.
הילד מוישל'ה - - משה פורת, הוא אשר לימד את נריה בן סבו לקרוא את הפטרת פרשת "קורח" ולעלות לתורה בארץ ישראל כילד חופשי ומאושר.
"סוכריות החיים" הוא סיפורו של האיש המוזר חיימק'ה הפולני, אשר איבד בשבת אחת שחורה את אשתו טובה, ואת חמשת ילדיו: מנחם, רפאל, שמואל, דוד ואיטה הקטנה, בשריפה אשר שרפו אותם שכניו הפולנים - בעודם בחיים. את ההלם הזה לא יכול היה חיימקה למחוק מחייו, ומי הוא האיש שהיה עומד בהלם כזה??!
למרות שחיימק'ה ניצל מן התופת והגיע לישראל, לא נשא אישה בשנית, לא הוליד בנים, ונשאר ערירי מבחירה כל חייו. את ימיו היה מבלה בקניית סוכריות רבות בצבעים שונים, להזכיר לעצמו את ילדיו שהיו "הסוכריות של חייו". חיימק'ה היה קונה מדי יום סוכריות, ומחלק אותן לילדים בבית הכנסת.
לנו - שנולדנו פה לחופש, בלתי אפשרי להבין פירושו של דבר לחזות במשפחתך נשרפת בחיים, באשתך וחמשת ילדיך נלקחים ממך בעשן הלהבות, ולהישאר שפוי. מנהג קניית הסוכריות, סידורן וחלוקתן, היה בגדר רפואתו של חיימק'ה.
הסיפור הנוגע ללב ביותר הוא "אחי" סיפורו של הנער אברהם, אסיר מספר A17175 אחיו של יצחק, אסיר מספר A17174. הנער אברהם ואחיו, נותרו יחידים בעולם ממשפחתם שנרצחה מול עיניהם. אברהם, ילד-נער בן שלוש עשרה שנים בלבד ואחיו יצחק - חלש וחולני, גדול ממנו בשנתיים. אברהם הנער הגיבור בן השלוש עשרה, שמר מכל משמר על אחיו יצחק בן החמש עשרה, עד שנתפסו על-ידי הפולנים והועברו למחנה המוות אושוויץ. גם במחנה וגם מחוצה שלו שמר אברהם על אחיו כעל בבת עינו. במסע המוות הנוראי ממחנה אושוויץ עד וודז'יסלב, הובילו הס.ס. את שיירות אלפי האסירים ברגל, כבהמות. אלפים נפלו ומתו במהלך הדרך, אברהם הבין שאחיו לא יוכל לעמוד במסע המפרך, ואם חלילה יפגר לרגע או יישאר בצד הדרך, מיד יירו בו הקלגסים וירצחוהו. הוא העמיס את אחיו וטען אותו על כתפיו במצעד המטורף של המוות, וכך הוצעד במצעד המוות, בדרך ארוכה כשהוא נושא את אחיו על כתפיו. וכל כולו - ילד בן שלוש עשרה. כך צעד בקצב רצחני, עד אשר צנח אחיו מכתפיו ונפל על האדמה. אברהם, שבוודאי היה חצי מעולף מן המסע הרצחני, לא ידע אם אחיו צנח חי או מת, ולא יכול היה לדעת מה קרה לו.
האלפים שהובלו בדרך דחפו אותו בלא יכולת לעצור. במשך למעלה משבעים שנה לאחר מסע המוות הזה, עוד מחפש אברהם את אחיו יצחק ואינו נרגע. וכך הוא שומר אותו בזיכרונו ובלבו כל השנים.
מה קרה שם
לחמשת הסיפורים, חסרונות ויתרונות. חסרונותיהם הבולטים - בכך שהם מקוטעים ואינם מושלמים. פרטים רבים חסרים בסיפורים. היכן בדיוק התרחש הסיפור? באיזו עיר גרו הילד הנער או בני משפחתו? איך הגיעו למחנה המוות, או למקום איסוף אחר. חסרים גם פרטים על הדרכים בהן נעלמו ההורים, מתי והיכן.
בסיפורים על הילדים מפולין, שאינם מזכירים מיקום - חסרה האותנטיות. בספרים שפע של פרטים על הילד השואל ועל מסגרת הסיפור החיצוני, פרטים שוליים שאינם חשובים לסיפור עצמו, ואינם משפרים אותו. ראוי היה להתרכז בסיפורם של הילדים "משם". אבל, בחסרונם טמון גם יתרונם, בכך שהם גורמים לילד הקורא הסקרן, לרצות להשלים את הפרטים החסרים, לדעת עוד, לשאול ולברר את הפרטים הקטנים שנעלמו מעיניו, ולרצות להבין מה קרה "שם" בימים הנוראים.
בסיפורם הפרטי של חיימקה, מוישל'ה ויוסל'ה, של אברהם ויצחק ושל זאב, מתקרב הקורא, הילד או הנער, אל האירועים הנוראים, ומאלץ אותו לשאול שאלות, לעיתים נוקבות, ולחשוב מחשבות עמוקות. הסיפורים האישיים הם התרופה לשכחת השואה. רק על-ידי סיפור אישי, אפשר להחדיר ללב הילדים את התמונות שאין להן תרגום ואין להן הסבר - זה מה שהיה זה מה שקרה, זה מה שעוללו "בני אדם" לבני אדם.
אני מרגישה צורך להעיר בעניין הציורים, שלעניות דעתי אינם משיגים את המטרה. איורים וציורים בספרי קריאה לילדים, חשובים לעיתים יותר מן הסיפור עצמו. איני רואה בציורים שבספרים הללו שיקוף של המציאות בה עמדו הילדים. איני אוהבת את סגנונם, וסבורה שאינם מתאימים. אבל בוודאי יהיו מי שיגידו אחרת, וגם זה מקובל על דעתי.
כבת, ונכדה, ואחיינית ודודנית למאות שנספו במיתות קשות, שעמנואל בן סבו נמנע מלתאר, ובצדק רב, אני מודה לעמנואל בן סבו על כי הוסיף למדף הספרים בספריות הפרטיות והציבוריות, אוצר של חמישה סיפורים אישיים - שהם הרבה יותר מכל ביטוי שמזכיר ששה מיליוני בני אדם.
ברכותי לעמנואל חברי הצעיר, ולבני משפחותיהם של חמשת הגיבורים. הלוואי שנוכל להיות בטוחים שזו השואה האחרונה על פני הארץ.
