'הסכמי אברהם' הם אירוע בעל השלכות מרחיקות לכת על יחסי ישראל וערבים במזרח התיכון והם יוצרים מפץ במערכת הפוליטית בישראל. מדינות המפרץ הרואות בישראל כוח מגן מעצמתי מול האיום האירני, נטשו את הפלשתינים בצד הדרך, וחשפו לעיני כל את המיאוס של העולם הערבי מהעניין הפלשתיני. הרפיסות של ממשל ביידן בסוגיית אירן, רק מגבירה את תחושת הדחיפות בסעודיה ובמדינות ערב נוספות להעמקת הברית עם ישראל חזקה. הם יזדרזו ודאי בזמן הקרוב לקפוץ על עגלת הנורמליזציה הדוהרת. מדובר בתהליך פוקח עיניים עבור הציבור הערבי בישראל. מודל ההצלחה והקידמה של מדינות המפרץ מדבר אליהם הרבה יותר מההזדהות עם תרבות פלשתינית אלימה ונחשלת.
ממשל ביידן יערים קשיים, אך לא יכול להחזיר את המצב לקדמותו. מה שהיה מת. פני המזרח התיכון השתנו. בעולם שבו מדינות ערביות זקוקות לישראל גדולה וחזקה, ומייחלות לתגובה קטלנית מצידנו נגד תוקפנות של שלוחות אירן - חיזבאללה וחמאס - הדבר האחרון שצריך להטריד אותנו הוא מידת התמיכה של מפלגה ערבית במבצע עתידי בעזה. המזרח התיכון החדש לא רוצה את ישראל קטנה ומצומקת בגבולות 67, ולא רוצה לשמוע על אפשרות של הקמת מובלעת פלשתינית שתייצר לכולם חוסר יציבות. רעיון הנסיגה והקמת מדינה פלשתינית מת. בעניין זה אין ימין ושמאל מדיני - לעת הזאת, כולם מתכנסים לפתרון ריאלי אחד לבעיה הפלשתינית - שלטון עצמאי אזרחי באזורים פלשתינים ואחריות ביטחונית ישראלית עד הירדן. ההתנחלויות, עם סיפוח או בלי סיפוח, מעניינים את מדינות מזרח התיכון כקליפת השום. מה שמטריד אותן הוא האיום הגובר והולך של תוקפנות אירנית באזורי מפתח במזרח התיכון, וההתקפות על כלי שייט במפרץ.
קו פרשת המים בין ימין ושמאל עובר אל הזירה האזרחית, סביב סוגיות דת, משפחה, וזהות. השמאל תומך בקו פרוגרסיבי שבראשו עומדים אבירי האקטיביזם השיפוטי במערכת המשפט. הימין הרואה באקטיביזם כוח פטרנליסטי הפוגע בחופש, פיתח עוינות כלפי ההתערבויות הגסות של בתי המשפט במרקם החיים הקהילתי המסורתי והשמרני. המציאות החדשה מציבה יחד בסירה אחת את הכוחות המסורתיים והדתיים בציבור היהודי והערבי.
הציבור החרדי איבד את מעמדו כלשון מאזניים. חיבור עם השמאל האקטיביסטי, הנלחם נגד הפרדה מגדרית ולמען זכויות להט"בים, חדל להיות אופציה עבורם. הם נטועים על כרחם עמוק בימין. בוחרי ימין ביטחוני לשעבר, כדוגמת בוחרי סער וליברמן, מתרחקים במידת האפשר מהמחנה הדתי-חרדי והתמקמו זה מכבר בנינוחות בשמאל. שאלות ביטחון - out, שאלות זהות - in. בין הפרוגרסיבים לשמרנים עומדים עתה ממליכי הממשלות החדשים - ערביי ישראל עם אלקטורט של בין 15 ל-20 מנדטים.
נתניהו, בעל אבחנה אסטרטגית חדה, כרגיל מזהה תהליכים לפני כולם. בראיה מפוכחת הוא הבין כי בסדר היום החדש, לא יוכל הימין השמרני לייצר יתרון דו-ספרתי אל מול השמאל האקטיביסטי. הימין חייב לטפח שיתוף פעולה עם בעל ברית טבעי - הימין הערבי השמרני המתון כדוגמת מנהיג רע"ם, מנסור עבאס, ממנהיגי הפלג הדרומי המתון השולל אלימות ורואה עצמו, דה-פקטו, כמיעוט במדינה יהודית. ומהי תגובת הימין הדתי למציאות החדשה? מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' שקועה עד צוואר במערכה של אתמול. הם מסתובבים חסרי אוריינטציה במגרש פוליטי חדש. הם תקועים עדיין בחשש של יצירת תקדים לגיטימציה לקול הערבי, כאילו נשקפת לנו איזו סכנה מערביי ישראל, וכאילו מישהו שכח שאת הלגיטימציה קיבלו ערביי ישראל מהשמאל זה מכבר בשנת 1993 כשהעבירו את הסכמי אוסלו וביצעו אותם רק הודות לתמיכה מוצקה של המפלגות הערביות.
הפטרנליזם של מערכת משפט המתיימרת להכתיב מלמעלה אורחות חיים וערכי משפחה ומוסר, מתנגשת חזיתית עם האינסטינקט של מצביעים מוסלמים אדוקים של מפלגת רע"ם. עבור מצביעי הימין, אין מטרה דחופה יותר על סד היום מאשר הטיפול בחוסר ההגינות במערכת המשפט, העומדת בראש חץ של אקטיביזם חברתי. השחתת האיזון היא בעיה בסיסית המסכנת את הדמוקרטיה. השבת ההגינות למערכת המשפט והריבונות אל האזרחים הם ערכים אנושיים בסיסיים המשותפים ליהודים ולערבים כאחד. באופן ביזארי, הפכו לוחמי האקטיביזם את המיעוטים הדתיים בישראל למגיני ערכי החופש של הליברליזם הקלאסי. אל מול מערכת פקידותית-משפטית שאיבדה את הסובלנות והרגישות יש בסיס לחזית יהודית ערבית שמרנית אחידה.
אם יתגבשו 59 חברי הימין ובנט, הם יוכלו לחוקק באין מפריע חוקים לריסון מערכת המשפט, לכל הפחות, בתמיכה פסיבית של 4 הקולות של רע"ם. אם יחליט הימין השמרני הערבי החדש לשתף פעולה במאבק להשבת ההגינות וריסון האקטביזם, הפוגע גם בבוחריו, איזו סיבה יכולה להצדיק הפניית גב לתמיכה שכזו? בעוד עשור, כשתתקבע בישראל המציאות של ערביי ישראל כממליכי ממשלות, תירשם החמצת הזדמנות היסטורית לתיקון מערכת המשפט על שמם של אלו שהתעקשו להיאחז במערכה של האתמול.
