הארץ רעשה, השמיים רקדו כאילים והגבעות כבני צאן, בג"ץ אישר לפני חודשיים בלבד את הכנסת החמץ לבתי החולים ואסר על חיפוש בתיקי באי בתי החולים.
מייסדי מלחמת החורמה ב-'הדתה' מחאו כפיים, מלחמתם צלחה ואילו ברבנות הראשית לישראל ובציבור החרדי לא ידעו אנא הם באים. ריח של מלחמת דת שוב עמד באוויר. אלה מבטיחים לאור הצלחתם לשעוט לכיוון מחנות ובסיסי צה"ל ולתבוע שהחיילים יוכלו לאכול חמץ כאוות נפשם בשם החרות והחלטת בג"ץ בתי החולים, ומנגד נשבעו הרבנים למגבעותיהם בשם כל הקדושים כי אך יבחרו לכנסת וירכיבו ממשלה חדשה בישראל יסלקו בבושת פנים את חוק בתי החולים.
חלפו חודשיים, פסח בא, אביב הגיע, ריח של התחדשות עלתה מחניוני בתי החולים מטפסת לעמדת השמירה ועד למיון ולחדרי ההלם. הדי המלחמה המיותרת שככו, המלחמה בה אין מנצחים כי אם רק מפסידים הסתיימה ללא ירייה אחת, מבלי שתיק אחד נבדק בפתח בתי החולים, מבלי שהתקשורת שוב גויסה בצו הפורום החילוני והפורום הדווקאי לבחון ולהעמיד את בג"ץ במבחן החלטתו. בעצם רק אדם אחד וערוץ תקשורת אחד עשו מארבים מצולמים אך הפעם לא היה הדהוד עוצמתי לחרחורי המאבק שהחרחור היחיד שהשמיע היה של פרפורי גסיסה.
פסח חלף הלך לו, שום עימות יהודי לא נרשם, המצות נאכלו בשמחה, בבתי החולים לא ארבו העותרים למאבטחים לבדוק אם התכוונו לבדוק תיקי מבקרים או חמור מזה אם פתחו את התיק, או הנורא מכל אירע והמאבטחים ההינו להביט פנימה לזהות שווארמה בלאפה מסתתרת מתחת לשכבות פרחים ושושנים.
הפסח חלף עבר לו, ללא שנרשמו אירועים חריגים בגזרת מלחמות הדת, היהודים סיימו את חג הפסח ללא קרבות שנאה מיותרים. כעת נותר לתהות בקול איך מה שהיה עד לפני חודשיים קרב עקוב היה לחג חרות נעים ואביב פורח? האם היו אלו תוצאות הבחירות שהשאירו את הציבור הישראלי מוכה תימהון אחרי מערכה רביעית? האם היו אלה ימי השמחה על הצלחת החיסונים ופתיחת כל העסקים והמלונות, המסעדות ומופעי התרבות שסידרו מחדש את כוכבי המחלוקת והשנאה? האם היו אלה הגרורות הנסתרות בלוטות היחד היהודי-ישראלי שניעורו לחיים?
פסח עוד רגע קט יפנה מקומו לעשרת ימי התודה, מהשואה ועד העצמאות. בימים אלה ראוי לבחון מהן המלחמות, מהם המאבקים הנכונים ליהודים במדינת ישראל, האם ניתן לייצר מכנה משותף רחב יותר, מקיף יותר, מאחד יותר.
העם בישראל בפרט ובעולם היהודי בכלל חלוק בנושאים רבים ובהם נושאי דת ומדינה, סיפור בדיקת התיקים בבתי החולים בשל החשש שמא יוברח חמץ לבין כותלי בית החולים הוא בבואה לסיפור המאבק כולו. לשני הצדדים הרי ברור שבשיח מכבד, מחבר, מאחה, שיח אמיתי, ניתן היה להגיע לפשרה ראויה ולשביעות שני הצדדים. ההחלטה לבחור בהליכה לבג"ץ אינה בעייתם של התובעים בלבד אלא גם של הנתבעים. הגפרורים בידנו, ברצוננו להבעיר את האש ולהגביה להבותיה נוכל לעשות זאת, ברצוננו לכבות את האש גם נוכל לעשות זאת.
חג הפסח הנוכחי, הוא ההוכחה שהדבר תלוי בנו ואך ורק בנו. הזמן עכשיו להרחבת המכנה המשותף ולצמצום המפריד.
