באופן מפתיע, אחרי שחלפו כ-25 שנים מאז פירסם א"ב יהושע ב-1997 את הטוב בספריו, את הרומאן "מסע אל תום האלף", רומאן שעסק במחלוקת פנים-יהודית, בתום אלף שנות הגלות הראשונות, בין הפלג הנחלש של היהודים בדרום, בספרד ובצפון אפריקה (שאותם מכלילים כיום בכינוי "המזרחיים"), לבין פלג העם ההולך ומתחזק במדינות צפון-אירופה, מצרפת ועד גרמניה (המוכללים בפינו כיום בכינוי "האשכנזים"), החליט לפרסם נובלה צנומה בשם "הבת היחידה" (הוצאת ספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד 2021, 165 עמ') על מחלוקת כלל-עולמית שהתחילה בתחילת האלף הראשון בין שתי דתות המייחדות את בורא העולם: היהדות והנצרות, דתות שעדיין נלחמות ביניהן גם בשנת 2000 לספירה על מעמד "דת האמת" בעולם. משום כך מיקם יהושע את סיפור-המעשה של נובלה זו באיטליה, שאין ראויה ממנה להיות זירה לקיום המחלוקת המיותרת הזו בין הדתות בימינו.
הנובלה מספרת על הנערה רַקֶלֶה העומדת לחגוג את חגיגת הבת-מצווה שלה בחסות משפחת אביה היהודי, ריקרדו לוצאטו, ובשיתוף הורי אביה הקתולי של אמהּ, שהייתה נוצריה קתולית למהדרין עד נישואיה לריקרדו. רקלה אומנם יודעת שקיימים הבדלים בין הפולחנים של שתי הדתות, אך הניחה שאין הם אמורים בהכרח להדאיג אותה בהווה, כפי שארנסטו, הסבא הקתולי שלה, הרגיע אותה פעם בדבריו על ראשית המאבק בין הדתות בתחילת הספירה: "לפני אלפי שנים - - - בירושלים הם [הרומאים] הרסו [את בית המקדש של היהודים], ובאיטליה הם בנו [את הקתדרלות של הנוצרים]" (עמ' 19). מאחר שהיריבות בין שתי הדתות, שהתחילה בתחילת האלף הראשון, לא הוכרעה גם אחרי 2000 שנה, מתקשה רקלה כעת, בהגיעה לגיל שתיים-עשרה, לבחור באחת משתי הזהויות הדתיות, שהתרגלה מילדות לראותן כמשלימות זו את זו, בלי להפר את השלווה האדיבה והמנומסת שהתקיימה בין המשפחה הקתולית של אמה ובין המשפחה היהודית של אביה עד כה. אך בעודה מתלבטת הופרה השלווה בין המשפחות של הוריה באשמת אביה, ריקרדו, שהחל לפתע "להתחרד".
שלבי ההתחרדות של ריקרדו
ההתחרדות של ריקרדו לוצאטו הייתה מדורגת. אם לפני שנים אחדות, כאשר ארנסטו, הסבא הקתולי של רקלה, לקח אותה "לחגיגת ילדים גדולה בקתדרלה", הסתפק ריקרדו רק בתגובת כעס רפה וחולפת על כך (עמ' 23), הוחמרה לפתע תגובתו כאשר נודע לו כעת, שהמורה לדרמה בבית-הספר הוועידה לרקלה היפה והמוכשרת את התפקיד של המדונה במחזה על לידת ישו, המתוכנן להיות מוצג ברוב הדר בכנסיה של פאדובה בחג המולד הקרוב לציון סוף שנת האלפיים לספירה: "אבא התערב והזהיר את המנהלת לא לשתף אותה, לא בהצגה ולא במקהלה" (עמ' 28).
ומשום שרקלה לא הבינה את ההתנגדות הנחרצת הזו של אביה, היטתה אוזן להסברו של הסבא היהודי שלה, סרג'ו לוצאטו, על מניעיו של בנו לאסור את השתתפותה באירוע: "איזה אסון כבר היה קורה אם היית משחקת פעם את המדונה והיית לשעה קלה אֵם-האלוהים, הרי זאת רק הצגה ולא תפילה. - - - באמת חבל שלא סיפרת לי, כי אולי הייתי משכנע אותו [את ריקרדו] לבטל את ההתנגדות.- - - אני הייתי מסביר לו שלא בגללך הוא מתנגד שתהיי אֵם-האלוהים, אלא בגללי. כי הוא יודע שכדי להציל את חיי במלחמה הייתי כומר בכנסייה, והוא חושש שאם תתחילי לבקר בכנסייה, אפילו רק לצורך הצגה, אולי זה יתחיל למצוא חן בעינייך" (עמ' 29-28).
מעודדת מן ההסבר הזה מפי סבא סרג'ו, אזרה רקלה אומץ-לב והציגה לאביה את הדוגמה הבאה: "לאבא של סרינה בכלל לא איכפת שהיא שרה במקהלה נוצרית - - - אפילו שגם היא יהודייה כמוני. ובכלל היא הרי נמצאת כל היום ב'לב הקדוש' של הנזירות" (עמ' 36). ומאחר שריקרדו לא התרכך מטיעון זה, ולא שינה את דעתו, פלש נושא הדתות, השונות בפולחניהן במשפחתו, גם לחלומותיה של בתו. באחד מהם "מפציעה ועולה ממנה הקתדרלה הגדולה - - - ובחלל הגדול, שהחומה הרומית נטמעת בקירותיו, ניצב רק המזבח, וסברינה השמנמנה עומדת בשמלה לבנה ובידה גביע זהב, וגם בחלום צרב הכאב, שלְילדה יהודייה שתעבור בסוף לישראל מותר לשיר בכנסייה, ואפילו להיות קצת אמו של אלוהים, - - - עד שהוא [החלום] מעיר אותה והיא מתיישבת בבהלה במיטתה" (עמ' 45).
בחלום נוסף כבר לא הסתפקה רקלה בחלום המבטא את קנאתה בסברינה, חברתה לשיעורי העברית אצל הרב אזולאי, אלא המציאה בחלומה הבא פתרון אפשרי למאבק המנומס והמטריד בין שתי הדתות בחייה: הפעם מתרחש החלום "בכנסייה גדולה, שבהמשך החלום הופכת לבית-חולים, כנסייה שמאמיניה הם נפגעי סקי, מגובסים בידיהם או ברגליהם, המהלכים בעזרת קביים, או שוכבים במיטות ומפטפטים בעליזות. יש ביניהם, למרבה הפלא שני יהודים חרדים, לבושי שחורים. - - - את החלום על הכנסייה שהפכה לבית-חולים עדיין זכרה [בבוקר למחרת], אלא שהעדיפה לא לרמוז עליו, כדי שאבא לא יאמר, את רואה אפילו בחלומות את נמשכת לכנסיות" (עמ' 69).
"התוספת" בתפילת "עלינו לשבח"
ההקצנה הקיצונית ביותר בהתחרדותו של ריקרדו התבטאה בהזמנת הרב יעקב אזולאי, בוגר ישיבה חרדית בירושלים, כדי שיכין את רקלה במשך חודשים אחדים לטקס המצוות שלה בבית-הכנסת, טקס שבו יחגוג את נצחונו על ארנסטו, הסבא הקתולי, שנחל עד כה הצלחה גדולה במשיכת רקלה אל הקתדרלה הקתולית בעיר. אילו טרח מספיק לברר פרטים על הרב אזולאי, היה ריקרדו מגלה, כי ל"עילוי" שהרשים אותו בחזותו החיצונית, לא נמצא ה"שידוך" שקיווה לו בעיר הקודש, ולכן הגיע לאיטליה לפני שלוש שנים לא כדי להפיח חיים של יהדות בקרב קהילה יהודית עשירה ומתבוללת, אלא כדי למצוא בה לעצמו "איטלקייה צעירה ובעלת אמצעים, שתבוא איתו לישראל ותהיה משועשעת מן הלאומנות ההולכת ומתחזקת בארץ-ישראל" (עמ' 141).
ועוד היה ריקרדו מגלה, אילו שלח בלש לעקוב אחרי "העילוי" ששכר ללמד יהדות את בתו, שתוכו של הרב אזואלי איננו כְּבָרוֹ, כפי שהתברר לקורא בפרק סאטירי ארוך למדי המספר על מעשיו של "העילוי" הזה בביקורו הראשון בוונציה בערב חג המולד, שבה נמצאה לו הזדמנות לטעום בסתר ממנעמי החיים באיטליה הנוצרית. מיד בהגיעו לוונציה, הזדרז הרב אזולאי לרכוש, בחנות המיועדת לתיירים, תחפושת של כומר והתגנב בעזרתה לקתדרלה הגדושה במחופשים רבים. ורק אחרי שהבחין בשני מחופשים בתלבושת מושלמת של חסידות אחת מירושלים, "חגורי אבנטים, לראשיהם שטריימלים גבוהים שעירים", שמתקרבים אליו, "אולי מתוך נְהִייה אחר הידברות בין-דתית", נמלט משם לפני שהשניים יגלו את תחפושתו הרבנית המסתתרת מתחת לתחפושת הכומר שעטה על עצמו (עמ' 154-152).
ואכן, הרב אזולאי, שמתפרנס מהוראת עברית ומהכנת נערים ונערות בהגיעם למצוות לטקס המצפה להם במשפחה ובבתי-הכנסת של הערים "היהודיות" בצפון איטליה (מַנטובה, פֶרָארה, פאדוֹבה ומוֹדֶנה), לא איכזב את ריקרדו, אלא שילב מיד את רקלה בקבוצה של בנות בגילה, כולן בנות ממשפחות מתבוללות (עמ' 142), לא רק כדי לחבב עליה את לימוד דת היהודים בחברותא, אלא גם כדי להימנע ממתן שיעור פרטי לרקלה "על-מנת שהייחוד שלו עם היפהפייה הצעירה לא יעיר הרהורים מגונים בקרב מי שאוהבים להרהר הרהורים מגונים" (עמ' 143). בחברת הבנות למדה רקלה אצלו את השפה העברית, את דיני הכשרוּת, את מנהגי החגים היהודיים וגם קיבלה ממנו קטע-תפילה שאותו תשיר בלחן המתבקש ובהטעמה הראויה בחגיגת הבת-מצווה שלה בבית הכנסת.
לרקלה, בתו של עו"ד מצליח ובעל נכסים, בחר הרב אזולאי את המובחרת שבתפילות בסידור-התפילה היהודי, את "עלינו לשבח" - תפילה קדומה המיוחסת לאמורא רַב, מהדור הראשון של אמוראֵי בבל, שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, תפילה שנועדה תחילה להיאמר במוסף לראש-השנה וזכתה עד מהרה להיאמר גם בסוף כל שלוש התפילות של היום (שחרית, מנחה ומעריב). אך מאחר שהרב אזולאי ביקש לשאת-חן בעיני ריקרדו לוצאטו, המגלה רצון עז ל"התחרד", הטיל על רקלה לשנן דווקא את הנוסח הקדום של "עלינו לשבח", שבמועד עלילת הנובלה הזו בהווה, בשנת אלפיים, כבר אין למוצאו בסידורי התפילה הנדפסים בירושלים ומשווקים ממנה לקהילות היהודיות בארצות הגולה, אחרי שבתחילת המאה ה-17 נאלצו רבני גרמניה בצו המלכות להשמיט מהתפילה הקדומה את המשפט המודגש בציטוט הבא: "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדוּלה ליוצר בראשית, שלא עָשָׂנו כגויי הארצות, ולא שָׂמָנו כמשפחות האדמה, שלא שָׂם חלקנו בהם, וגורלנו ככל המונם.
שהם [הגויים]
משתחווים להבל וריק, אל אֵל לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים" (עמ' 50). המשפט הזה, שהושמט מתפילת "עלינו לשבח" זה מכבר, בלחץ נוצרים אנטישמים ויהודים משתמדים, בטענה שהמשפט מגנה את אמונת הגויים ומגדיר את פולחנם כסגידה לאלילים, נותר, אחרי שהושמט, רק בסידורי התפילה הקדומים ותקופת-מה גם בסידורים מאוחרים בנוסח ספרד.
הרב אזולאי, שהכיר בישיבה את ההבדל בין נוסח קַמָּא לבין ונוסח בָּתְרָא של תפילה זו, וקיווה לגמוּל מריקרדו על בחירת הנוסח הקדום יותר של התפילה בשביל רקלה, נכשל כמובן ביוזמתו זו. לא רק שריקרדו לוצאטו, שלא נהג להתפלל תפילת-יחיד בביתו וגם לא במניין בבית-הכנסת, לא זיהה שרקלה משננת נוסח עם "תוספת" שאיננה מודפסת בסידור התפילה המהודר שבביתו, והייתה זו דווקא רקלה, שכבר למדה עברית מהרב אזולאי והבינה את תוכנו הבעייתי, שדרשה ממנו לבחור למענה קטע אחר מארון הספרים היהודי. את דרישתה זו הציגה רקלה לרב אזולאי אחרי שאפילו נוצרים, שאינם דוברים עברית, כמו הסבא הקתולי שלה, ארנסטו (עמ' 142) והמורה הגימלאית שלה, אמילְיה ג'ירוֹני (עמ' 118), חשו אי-נוחות משמונה המילים של "התוספת" הזו בנוסח בתפילה היהודית, כאשר רקלה הדגימה לשניהם את שליטתה בה. ואכן, בלחצה של רקלה החליף אזולאי את התפילה "עלינו לשבח" בפרק י"ג בתהילים, שתוכנו מבטא "תחינה שכל אדם יוכל להפנותה לאלוהיו מבלי להדיר מישהו אחר" (עמ' 144) - תוכן אוניברסלי שרקלה לא מצאה בתפילה היהודית, אלא בסיפורי "הלב" של אֶדמונדו דֶה אָמיצ'יס הנוצרי.
ובינתיים גילתה רקלה, שבנוסף לשתי הדתות שהיא מכירה במשפחה, ישנן עוד דתות בעולם שנוהגות "להדיר את האחר" מסיבה דתית (כמו באיטליה) או לאומנית (כמו בישראל). בהיותה, בערב חג המולד, בוונציה אצל הסבתא היהודייה שלה, אמו של אביה ריקרדו, נחשפה למשרתים האֶתיוֹפים שחורי-העור בדירתה. ואף שהסבתא הנהנתנית שלה הסבירה לה, שאתיופים אלה אינם נוצרים, גם לא מוסלמים וגם אינם מן האתיופים היהודים שהועברו לישראל, אלא "אתיופים שמאמינים ברוחות ובכוכבים" (עמ' 104), רצתה רקלה לשאול את האתיופי, "גבר חסון, בגילו של אביה, אשר שערו האפור מוסיף הדרת-חן לחזותו הכהה", שליווה אותה בנסיעתה אל המורה הגימלאית אמיליה, זו שהמליצה לה לקרוא בעיון את סיפורי הספר "הלב": "מה טיבו של אלוהי הרוחות, ומה הוא תובע מחסידיו", אלא שנמנעה מהטרדתו בשאלתה זו רק משום ששיערה שאיננו שולט מספיק באיטלקית. ולכן שיתפה את אמיליה במידע שאספה עד כה: "לפי מה שאומרת סבתא, הוא שייך לסוג האתיופים שאלוהים שלהם לא מתחבא עמוק בשמיים, כמו שלנו, היהודים והנוצרים. האלוהים שלהם מרחף קרוב לארץ, יחד עם הרוחות" (עמ' 112).
המשמעות האלגורית של הניתוח
היוזמה של הרב אזולאי, שהחליט להכביד על רקלה עם "תוספת" קדומה לתפילת "עלינו לשבח", כדי להתאימה להתחרדותו המתחזקת של אביה, היא המפתח לאלגוריה שפיתח יהושע בנובלה הזו, שבה נמשלת ההתחרדות הדתית לגידול סרטני ההולך ומתפשט במוחו של אדם עד שְׁלָב שבו הוא מזהה אמירת תפילה המתירה "להדיר מישהו אחר" כמעשה מוסרי מעבר לכל ספק.
ואמנם ממוּקד במטרה שהציב לעצמו בנובלה זו, להמשיל את ההתחרדות הדתית לגידול סרטני, מעסיק יהושע את רקלה ברוב פרקי הנובלה לא רק בהכנותיה לחגיגת הבת-מצווה שלה, אלא גם בדאגותיה לחייו של אביה, העומד לעבור ניתוח להסרת הגידול שהתפשט במוחו (גידול שהיא הדביקה לו את הכינוי "התוספת") ואשר קיימת דחיפות לנתחו לפני המועד החגיגי המיועד לה בבית-הכנסת. האנלוגיה בין התפילה "עלינו לשבח" ש"הבְריאה" אחרי שהוסרה ממנה "התוספת" המעליבה את אמונת הגויים, לבין ההתחרדות, שהיא "מחלתו" של ריקרדו, מבטיחה, כי אחרי שתוסר "התוספת" הסרטנית הזו ממוחו, בביה"ח של סַלבטורה נוּבארֶזֶה, המאהב הקתולי של אמו קלת-הדעת (שהתגרשה מסֶרג'יו אביו לפני שנים), ישוב ריקרדו למתינות היהודית שבה חי את חייו קודם לכן, כפי שהודגמו בפרק המספר על החופשה באתר הסְקי, שבה בחר להחליק במסלול המאתגר יותר (עמ' 65-59).
ואמנם, ריקרדו הבריא לחלוטין אחרי שהניתוח הסיר את "התוספת" ממוחו. מוכיחה זאת השיחה שקיים עם בתו רקלה שבה הציע לה מוצא ממבוכת הסתירה בין שתי הזהויות שלחמו על נפשה במשפחה: "אין שום רוח-קודש בירושלים. גם לא בשום מקום אחר. - - - לכן לא רציתי שתציגי את אֵם-האלוהים, שלא תאמיני שבאמת הייתה פעם רוח-קודש, ושאולי היא יכולה לחזור ולהביא עוד אלוהים לעולם". דבריו אלה של ריקרדו נשמעים לרקלה, הגיוניים מספיק כדי לאמץ אותם בו-במקום: "אתה צודק אבא, לא צריך עוד אלוהים, כאלה יש כבר [בעולם] יותר מדי" (165-164).
מה דחק את ריקרדו להתחרדות?
ציידי האלגוריות בסיפוריו של יהושע, שאותן שילב ברוב סיפוריו הקצרים (כגון: "מסע הערב של יתיר") וגם ברוב הרומאנים שלו (מן "המאהב" ואילך), רשאים כעת לצרף לאלגוריה הראשית בנובלה הזו, המקבילה את ההתחרדות ל"תוספת" סרטנית, גם אלגוריות-משנה שיהושע זרע בה: גם את התוכי, שרקלה אילפה אותו לחקות מילים משפתן של שתי הדתות, עד שקצה נפשו בהשפעתן הסכיזוֹפרנית עליו, ובהזדמנות הראשונה נמלט מהכלוב אל החופש (עמ' 132), וגם את כלבת הציד הגרמנית, דיאנה, שבעבר המליטה גורים רבים, אך בהריונה האחרון, אחרי שהזקינה, המליטה רק גור אחד המסַכֵּן את המשֵך קיומו של הגזע הנדיר של מוצאה. והמהדרין בפיענוח אלגוריות רשאים לצרף לשתי אלה גם את הרכב הבריטי של פָאוּלוֹ, שבו "העתיק את ההיגוי לצד שמאל, אלא שאת מחווני המהירות, לחץ השֶמן וטמפרטורת המצנֵן התרשל להעביר, והם נותרו בצד הימני המקורי" (עמ' 53), רכב המדגים איך מתנהל העולם כאשר שתי דתות נלחמות בו ביניהן במשך כאלפיים שנה על תואר "דת האמת".
גם אלגוריות-משנה אלה, כאשר מוסיפים אותן לאלגוריה הראשית, המסייעת להסביר לקורא את משמעותה של ההתחרדות של ריקרדו קרוב למועד שתחגוג רקלה את בת-המצווה שלה, אמורות לעורר אצל הקורא, ובוודאי אם קרא במשך שנים את ספריו הקודמים של יהושע, את הרצון לשאול את השאלה הבאה: מה ללוחֵם על ישראליות חילונית, על-פי המשנה הכנענית של רטוש וחבורתו, בכל שנות יצירתו, ולמשפחה באיטליה בהווה של העלילה, בשנת אלפיים, משפחה המסובכת בשתי דתות שהיריבות ביניהן טרם הסתיימה? או בקצרה: מה הייתה מטרתו של א"ב יהושע בכתיבת הנובלה הזו, שהיא גם מִתְיָלֶדֶת יותר מדי וגם לא מגובשת מספיק?
התשובה גלומה במספר הפעמים הגדול שבה הבליט יהושע בנובלה הזו (שהוגדרה כנובלה, אף שהינה רק סיפור קצר-ארוך גם באורכו וגם בפשטות עלילתו), הן על-ידי "המספר" היודע-כל והן על-ידי הדמויות בסיפור-המעשה עצמו, את העובדה שרקלה היא בת יחידה להוריה (ראה בעמודים 24, 29, 81, 95, 138 ו-159). איזכור עובדה זו בסיפור במספר כה מוגזם של פעמים, הייתה אמורה לעורר חשד, אפילו אצל קורא בלתי מנוסה, שאולי לא פירש נכון את שמה של הנובלה, והיה עליו לבחון הבנה אפשרית אחרת של השם שלה: "הילדה היחידה".
ואם ההפרזה באיזכור העובדה, שרקלה היא בת יחידה להוריה, לא החזירה את הקורא אל שמה המתעתע של הנובלה, היו אמורים לעשות זאת גם שם המשפחה של ריקרדו, לוצאטו, וגם "התחרדותו" הפתאומית דווקא בשנה שבה מגיעה בתו היחידה לחגוג בת-מצווה בבית-הכנסת, אחרי שהפגין מתינות בתביעותיו הדתיות מעצמו וגם מרקלה בתריסר השנים הקודמות, שבהן נשא לאישה איטלקייה יפה ממשפחה קתולית, לא הקפיד על כַּשְׁרוּת במאכליו, מיעט להגיע אל בית-הכנסת וגם התיר לרקלה ללמוד בבית-הספר הכללי יחד עם ילדי הגויים. שלוש העובדות הללו היו אמורות להדריך את הקורא לפרש את שם הנובלה לא כמבליט את יְחידוּתה של רקלה אצל הוריה, אלא את
אחרוֹנוּתה בשושלת של משפחת לוצאטו. זהו ההבדל בין הבנת שם הנובלה כהיגד הקובע עובדה ברמת המשפחה הגרעינית בהווה הקצר, לבין הבנת שם הנובלה כעובדה ברמת השושלת המשפחתית, שהיה לה מעמד בולט במשך דורות בתולדות יהדות איטליה.
מרמח"ל ועד ריקרדו
העובדה, שרקלה היא בוודאות האחרונה שעדיין יכולה להתהדר בהווה של סיפור-המעשה, בסוף המילֶניוּם השני, בשם המפואר של המשפחה בתולדות יהדות איטליה, מצדיקה להציג את המידע הבא על משפחת לוּצאטוֹ לדורותיה. האב הקדום של המשפחה הגיע אל ונציה במאה ה-16 וצאצאיו הרחיבו את אחיזתם גם בפאדובה וגם בערים נוספות בצפון איטליה. אך השם לוצאטו נשמר כארבע מאות שנה, רק משום שעבר בירושה במשך דורות באמצעות בנים-זכרים שנולדו ברציפות במשפחה.
הידוע מבני הענף הלוּצאטוֹאי בפאדובה הוא רמח"ל: ר' משה חיים לוצאטו (1746-1707) - משורר מחזאי ומיסטיקן שעסק בקבלה, נחשד בשבתָאוּת על-ידי רבני דורו באיטליה, ונאלץ לנדוד מעירו ולהסתיר את רוב כתביו בעיר אמסטרדם שבהולנד, שבה פעל בשנותיו האחרונות. בזכות מיגוון ספריו ונועזותם, כגון ספר המוסר ההילכתי "מסילת יְשרים", ושלושת המחזות השלמים שלו: "מעשה שמשון", "מגדל עוז" ו"ליְשרים תהילה", הצמיד ביאליק לרמח"ל, במסתו עליו, את הכינוי "הבחור מפאדובה", ואחדים מכותבי תולדות הספרות העברית החדשה בחרו לפתוח בו את התחלתה של הספרות העברית החדשה. בעוד שיוסף קלוזנר (סבו של
עמוס עוז) ייחס את תחילת ספרות השכלה למשה מנדלסון, נפתלי-הֶרץ וייזל ואנשי "חוכמת ישראל" בגרמניה, נמצאו אחרים (ובראשם - פישל לחובר) שהקדימו את התחלתה של תקופת ההשכלה וסימנו את רמח"ל כמחולל את חידושה בספרות בעברית.
כפי שרמח"ל יכול לייצג את המשפחה בהיותה בשיא פריחתה ובשיא איתנותה, כך מייצגים סרג'ו ובנו ריקרדו את סופה העגום והבלתי-נמנע בסוף המאה העשרים. למעשה הייתה שושלת הלוּצאטוֹאים נקטעת כבר על-ידי סרג'ו במלחמת העולם השנייה. אך הקֵץ הזה נדחה רק משום שסרג'ו הצליח לשרוד על-ידי התחפשות לכומר בכפר קטן בהרי הדולומיטים האיטלקיים, וגם בזכות הנֵס שהתרחש לאשתו, הסבתה היהודיה של רקלה, שרופא של הצבא הנאצי סייע לה להוליד את סרג'ו בשלום בכפר נידח אחר בהרי הדולומיטים האוסטריים (עמ' 76-75).
דאגה להמשכיותה של השושלת
ממעט היהדות שעוד נותרה אצל ריקרדו, הוא מבין, שאם רקלה, שסימני ההתבגרות הנשית שלה כבר ניכרים אצלה (עמ' 86), תתאהב באיטלקי חטוב ויפה-תואר - הדומה לפסלון הרומאי שאשתו קיבלה מהוריה לחג המולד בשנת 2000 (עמ' 51), כדי שלא תשכח את שושלת היוחסין הנוצרית-קתולית שלה, וגם אם תינשא לגבר יהודי שנושא שם משפחה אחר, יימחק אחריו שמה של משפחת לוצאטו מתולדות יהדות איטליה לדורותיה. גם קורות הוריו בשואה, מנתבים את ריקרדו כעת, בהגיע רקלה למצוות, לפתרון היחיד שיכול להבטיח המשֵׁכִיוּת לשושלת של משפחת לוצאטו בשנת אלפיים (עמ' 141), אם יצליח למנוע את רקלה להחזיק בשתי הדתות מתוך אמונה שהן משלימות זו את זו, ואם יחזק אצל רקלה את הקשר שלה אל זהותה היהודית במידה כזו, שתעדיף בבוא היום להינשא לאיטלקי ממשפחה יהודית. אומנם פתרון זה לא ישמור על השם לוצאטו, אחרי שהוא, ריקרדו, ייאסף לעולם הבא, אך יבטיח לפחות המשך גֶנֶטי לשושלת של המשפחה היהודית הזו באיטליה. מחשבה זו היא "התוספת", שהחלה להתפשט כגידול במוחו של ריקרדו, והיא שדחפה אותו בשנת אלפיים להתחרד, לאסור על רקלה לבקר במנזרים ובכנסיות (עמ' 36) ולחסום באופן כה מפורש וגלוי את השתתפותה במחזה על לידתו של ישו בכנסיות.
יהושע כבר עסק בעבר, בחשיבות הזֶרע לקיומה של שושלת היוחסין של משפחה ברומאן "מר מאני" (1990), ולכן כה שקוף ומגושם למדי הוא האמצעי האלגורי שבחר בו כדי לייצג את הנושא הגֶנֶאָלוֹגִי בנובלה זו. אך בל יטעה הקורא לחשוב, שיהושע היה מוטרד כאשר כתב את הנובלה הזו מההתבוללות הגוברת בקרב היהודים באיטליה. אילו זו הייתה מטרתו, לא היה מבליט באופן סאטירי את צביעותו הדתית של הרב יעקב אזולאי, וגם לא היה מסיים את הנובלה בשיחה שבה הסכימו האב ובתו להניח מאחורי גבם את התקופה, שבה התאמצו שניהם להתחזק ביהדותם, הוא במעשי ההתחרדות שלו והיא בשינון התפילה "עלינו לשבח". מטרתו של יהושע בנובלה זו הייתה זו שבה הסתכמה שיחתם של ריקרדו ורקלה: לדבוק מעתה ואילך בכל מאודם בערכיו האוניברסאליים של ההומניזם החילוני, כי "העולם לא צריך עוד אלוהים, כאלה יש כבר יותר מדי" (עמ' 165).
הסיום האידיאי הזה של הנובלה מקשר אותה למסקנתו של א"ב יהושע בכל הרומאנים הקודמים שלו, שמהם השתמעה הצעתו העקבית הבאה: צריך להפריד את מדינת ישראל מהחזון הציוני, שהינו מענה לשאיפותיהם הלאומיות והדתיות של היהודים, ולכונן אותה כמדינה חילונית של כל אזרחיה. הצעה זו סותרת כמובן שתי הנחות ציוניות שהמדינה פועלת לאורן ולמזלנו עדיין ממשיכה להגשים אותן: הראשונה - שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית ודמוקרטית המעניקה שוויון לכל אזרחיה, והשנייה - שהמדינה נועדה גם להיות מרכז רוחני ליהודי התפוצות ותהיה פתוחה תמיד לקליטתם במסגרת "חוק השְׁבוּת".
כדי לממש את חזונו "הכנעני", מציע א"ב יהושע לבצע הפְרָדוֹת שונות, שמהן כדאי להתעכב על שתיים שמשתמעות מהשיחה בין ריקרדו לבתו, אחרי שהוסרה "התוספת" החרדית ממוחו, בסיומה של הנובלה:
1. צריך להפריד בדחיפות את מדינת ישראל מהדת היהודית, כי הדת בשמרנותה ובגזענות כתביה מעכבת את המדינה להגיע מהר יותר אל הבלתי-נמנע לדעתו - להיות מדינה חילונית של כל אזרחיה.
2. וכמו-כן צריך גם להפריד את מדינה מהאחריות לקיומם של יהודי התפוצות. יואילו נא היהודים המעדיפים לחיות בגולה לדאוג לביטחונם בארצותיהם, ויניחו לישראלים לנהל את חייהם בארץ לפי צורכיהם ועל-פי ערכיהם האוניברסאליים. הפרדה זו נרמזת במצב הצאצאים האחרונים של השושלת הלוצאטוֹאית באיטליה: דינה של הגולה להתחסל בלחץ האנטישמיות ובהשפעת נישואי תערובת.
שתי ההפרדות הקרדינאליות האלה, והאחרות שמניתי במסת-מבוא על כלל יצירתו בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010), מצדיקות, לדעתי, להגדיר את יהושע כסופר "כנעני", המבטא ביצירותיו, יותר מכל סופרי דורנו,
דור ייסוד המדינה, רעיונות אנרכיסטיים מסוכנים ביותר מהבחינה הלאומית.
