הרופאים נאבקים על חייו של יהודה משי-זהב, שניסה להתאבד כאשר מתנהלת נגדו חקירת משטרה בחשד לעבירות מין חמורות לאורך שנים. מה עושה
אילנה דיין? משדרת (יום ה', 22.4.21) את התחקיר בעניינו ב"עובדה". זהו מעשה נבלה חסר אנושיות.
כמובן, לשידורי קשת ולדיין יש הסבר: חובה לומר לציבור את האמת. אלא שקשה להשתחרר מן הרושם, שהסיבה האמיתית היא צינית לחלוטין: מן הסתם עכשיו הרייטינג של התוכנית יהיה עוד יותר גבוה. משי-זהב היה בחדשות כל היום, יש אולי קשר בין התחקיר לבין נסיונו להתאבד - אז הבה נראה במה מדובר.
למרבה הצער, לדיין יש עבר מכביד של התנהלות נבזית - ועוד יותר למרבה הצער, בתי המשפט נוטים ליישר קו איתה. זוכרים את סיפור סרן ר'? מרוב דיבורים על אמת לשעתה ועל תום לב, נשכחו העובדות הבסיסיות שלא השתנו באף אחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון. דיין שתלה במודע קטעים בלתי אותנטיים בתוך מה שהתיימר להיות תיעוד אותנטי, היא הוציאה במודע משפט מהקשרו, היא התעקשה שקטעים אלו הובאו בצורה אחראית וראויה. במילים פשוטות: היא פברקה וטענה שאין בכך כל פגם.
התוצאה של כל אלו הייתה השחרתו של סרן ר', כפי שקבע השופט
נעם סולברג בקבלו את התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים: "בכמה וכמה מן העניינים העקרוניים, המרכזיים והמהותיים בכתבה, הוצגו עובדות האירוע בדרך שנטתה מן האמת, והביאה אל תודעתו של הצופה רשמים, עובדות ומסקנות שאינן אמת, ואשר יצרו בעיני רוחם של הצופים תדמית שלילית על התובע". הקביעה העובדתית הזו לא השתנתה בערעור.
למרות זאת, ההרכב בראשותו של הנשיא
אשר גרוניס קבע שהיא פעלה
בתום לב - מבלי להסביר לנו כיצד אפשר לפברק בתום לב. דברים כאלו אי-אפשר לעשות בטעות. דברים כאלו אפשר לעשות או מתוך
רשלנות או מתוך זדון. ולאור דבריה של דיין עצמה ברור, שהיא וצוותה פעלו בכוונה תחילה. הם ידעו שהקטעים אינם קשורים לאירוע, הם ידעו שהמשפט מוצא מהקשרו - והם הציגו סילוף בתור עובדה, פברוק בתור אמת. כתבנו אז: "והקורא התם נותר משתאה: האם זו הייתה התוצאה אם התובע לא היה קצין דרוזי מכפר קטן, אלא קצין יהודי מעיר גדולה? האם זו הייתה התוצאה, אם הנתבע לא היה דוקטור למשפטים שהתמחה בבית המשפט העליון, אלא סתם עיתונאי? האם זו הייתה התוצאה, אם הנתבע לא היה עיתונאי מוביל בערוץ הטלוויזיה הגדול בישראל, אלא כתב במקומון?".
מעשה נבלה בולט במיוחד של דיין היה שידור הטענות נגד
רחבעם זאבי ("גנדי") על הטרדות מיניות - שנים לאחר מותו. דיין ניצלה את העובדה שהחוק הישראלי (אגב, בניגוד להלכה היהודית) מאפשר למעשה להוציא לשון הרע על מת, ושידרה טענות שהתייחסו לעשרות שנים אחורה, וכמובן מבלי שהמותקף יוכל להגיב בצורה כלשהי. למה? בשביל הרייטינג. אין הסבר אחר לנבזות שכזו. גם כאן, בית המשפט אפשר זאת.
מה שעושה כעת דיין שובר אפילו את השיאים שלה. האיש כמעט מת, אולי ימות, אולי הפך לצמח. מה בוער לכם?! חכו עוד כמה ימים, תראו מה קורה ואז תחליטו. יתרה מזאת: אם המוקד בתחקיר הוא הטיוח מצד המשטרה - ודאי שלא דחוף לשדר אותו 12 שעות אחרי נסיון ההתאבדות. וזה אחרי ששמנו בצד את השאלה, האם שידור כתבה על חקירה הנמצאת בעיצומה איננו עלול לזהם אותה ואף לשבש אותה.
עיתון הארץ עשה עבודה מעולה בתחקיר המקורי על משי-זהב; אם הדברים יוכחו, זהו מסוג התחקירים עליהם מקבלים בארה"ב את פרס פוליצר. אמצעי תקשורת אחרים תרמו לפתיחת החקירה בכך שפרסמו טענות נוספות, וגם זאת עבודה עיתונאית ראויה לשבח. חשוב מאוד לבדוק האם המשטרה ידעה והשתיקה; גם כאן יש לתקשורת תפקיד ראשון במעלה. לצד זאת, חובה לתת למשטרה לבצע את עבודתה. ומעל הכל, חובה להיות בן אדם. את זה דיין מעדיפה לשכוח.
