ילד הייתי בירושלים. כבן שש שנים הועליתי ארצה על-ידי "עלית הנוער", אותו ארגון מופלא שארגן לו העם היהודי כדי לטפל ביתומיו, ובילדים שניצלו מתופת השואה ושוטטו ברחבי אירופה כגוזלים אבודים, ללא קן וללא כנפי הורים סוככות. כחודש ימים לאחר עלייתי הובאתי למוסד ילדים דתי ברחוב רש"י 60 בירושלים, במבואותיה המערביים דאז של הבירה. המוסד נבנה מאחורי "בית צעירות מזרחי", שנמכר לאחר עשרות שנים לרב יאשיהו פינטו, הוזנח והופקר.
רחוב "הטורים" של ימינו טרם נסלל אז, ולא היה אלא דרך כבושה בעפר. בקצהו, אשר מול מחנה הצבא "שנלר", בפינת רחוב שבטי ישראל כשמו היום, ניצב בית מידות מפואר בנוי באבן ורודה. גינה מטופחת ועשירה הקיפתהו אז סביב, ובעיבורה בריכה מוארכת בה שטו תדיר ברבורים ואווזים לבנים. סיפרו כי הבית שייך היה לאחד מראשי הפקידות הבריטית. אנו, ככל עוברי האורח, היינו מתעכבים שם ומנסים לחזות מבעד לגדר הרשת הצפופה ביפעת הברבורים האצילים המשייטים בבריכה, נושאים בגאווה מלכותית את צואריהם הארוכים.
אלא שלא על ברבורים באתי לספר כאן, אלא על אריות, לפי שידוע הוא שירושלים עיר של אריות היא. יעיד סמלה, יעיד "שער האריות" הַמָּמְלוּכִּי בעיר העתיקה, ויעידו האריה שעל בניין ג'נראלי, זוג האריות בכניסה לתחנת המשטרה של מחנה יהודה, וכל האריות הרקומים ביד אוהבת על פרוכותיהם של ארונות הקודש אשר במאות בתי-הכנסת בבירה, ועוד לא מנינו אלא מקצתם.
מעבר לרחוב שבטי ישראל (רחוב שנלר כפי שנקרא אז), בנויים בשורה או שתיים בתי-אבן חומים בהירים, רובם בני קומה אחת, והם בתי הטמפלרים הגרמנים שהתיישבו בצפונה של ירושלים דאז. הם גם בנו את מחנה שנלר, כבית יתומים. כמיטב הבנייה הגרמנית בחזיתו בנו כנסיה, ומעליה מגדל מרובע ששעוניו מורים בדייקנות טיפוסית את השעה לארבע רוחות השמיים. אנו, ילדי המוסד, לא ידענו אז דבר אודות הטמפלרים. ברוב הבתים גרו משפחות מעדות המזרח - אז עדיין לא הכרנו מושג זה - וילדיהן הָעַזִים הגנו באגרופים נוקשים על תפוחי העץ ושאר פירות-מגדים שגדלו בחצרותיהם. אנו קראנו לשכונה זו "שכונת הכורדים". די נזהרנו כאשר חלפנו לידה, בדרך העפר שבינה ובין המחנה, שלא להסתבך עם שוכניה.
מאחורי שכונת הטמפלרים השתרעו שדות פתוחים, מנומרים בסלעי ענק אפורים-לבנים ומנוקדים באי אלו עצים, ובהם כמה עצי תאנה ושקד שיש וזכית ליהנות מִבַּכּוּרוֹתֵּיְהֶם עם קיץ. השדות נשתפלו אל גיא עמוק אשר בו, או סמוך מעליו, עבר קו הגבול עם ממלכת ירדן. מעבר לגיא שבים ומתנשאים ההרים ובראש הגבוה בהם מתנוסס מבנה גדול ובראשו צְרִיחַ-מסגד מתנשא, הלא הוא "נֶבִּי-סמואל", מקום קברו של שמואל הנביא לפי המסורה. משם הפגיזו ללא הפרעה שני תותחי "לונג טום", אשר הבריטים סיפקו ללגיון הירדני, את כל צפון ומזרח ירושלים בזמן המלחמה. לצבאנו לא היה מענה לטווח כזה ונסיונותיו לכבוש את הרכס עלו בתוהו. מאותו הר נזדמן לי שוב, והפעם כקצין מילואים, לספוג אש עת עליתי בסערה, בתוך חטיבת השריון 10, חטיבת הראל בפיקודו של אל"ם אורי בן-ארי ז"ל, לכיבוש גבעת הרדאר, שועפאט, רמאללה ויריחו במלחמת ששת-הימים.
הממליך מלכים
הוי שמואל, שמואל הנביא, בחייך שפכת אש וְגָפְרִית על שאול המלך, על נביאי הבעל ועל יתר העוברים על דבר ה' אשר בא מפיך, ולאחר מותך שוב שפכו עלינו מִחֲצֵרֶיךָ אש, גופרית ופגזים בשתי-מלחמות. כלום ידעת כבר אז כי שוב נמסור את קברך לידי שׂוֹטְמֵנּוּ? העל כן הרשית להם להפגיזנו מהמסגד הנושא את שמך? אלא ששוב סטינו מהנושא: טמפלרים, כורדים, אנגלים, ליגיון, ערבים, נביא אחד הממליך המלכים, אשר המלך השני שהמליך, בן ישי, דווח כי הכה גם את הארי וגם את הדב, אך אל גוב הארי טרם באנו.
לימים, כמדומני לאחר מלחמת השחרור, הוקם בחורשות העבותות שאחרי מחנה שנלר, גן החיות שנקרא, להבדילו מכל גן-חיות אחר, "גן החיות התנ"כי", אף שחיות שמסוימות שנזכרו בתנ"ך חסרו בו ומצד שני היו בו חיות-כיס, כקנגורו, שזכרן לא בא בספר הספרים... דומני שהגן הועבר ממיקומו הקודם בצפון-מזרחה של העיר, לאחר שהופגז ונהרס באש הלגיון הערבי. גם סָבַב לו סיפור על ארי שנמלט מכלובו ההרוס ושוטט בעיר אשר האריה הוא סמלה, עד שנלכד או הומת. סוף אותו מעשה אינו זכור לי.
הגן החדש לא היה עשיר. בין עצי האורן הישנים נבנו מספר כלובים, לא גדולים במיוחד, ודי מרוחקים זה מזה. לא היה זה גן מודרני וּבוֹ חצרות רחבות לחיות כמקובל בארצות-הברית או באירופה, כלוביו לא היו ככלובי הגן כיום, במקומו החדש, ליד הכפר מלחה, בדרומה של עיר. גם גדרותיו לא היו רמות ואיתנות, ואנו - נערים סקרנים קלי רגלים וכיס, היינו חולפים על פני גדרות אלו כמהלכים בדרך הישר.
אוהב חיות אני מנעורי, גידלתי חתולים וכלבים עזובים בילדותי, בחצרות המוסד. בנעורי, בקיבוץ שלוחות אשר בעמק בית-שאן, היו מביאים אלי כל גור או גוזל עזובים שנמצאו בשדות, למגינת לבו של שותפי יעקב, הקרוי ז'אק, שחלק עמי את ה"ליפט" [ארגז עץ גדול מצופה בנייר זפת עבה, בו נשלחו חפצים באוניות, טרם הומצאו "מְכוֹלוֹת" המתכת המקובלות כיום] בו גרנו. בזמנים מסוימים חלקו עמנו באותו צריף גם חמישה גורי-תֵּן, נחש שחור אחד וכמה צבים וקיפודים. אלא ששוב מקדים אני את המאוחר.
מדי פעם הייתי הולך לבדי אל חורשות שנלר, מקפץ ברגל קלה על סלעי הענק שהיו שם, אשר למרגלותיהם הטחובים היו גדלות רקפות עדינות המרכינות בענוה ראש ורדרד-תכלכל. משם אל גדר גן-החיות, אותה הייתי עובר בקלילות, תוך שאני בוחן שמא מי משומרי הגן ישא רדידי מעלי, הגם שלא היה לי רדיד. הייתי משוטט בין הכלובים, מציץ מעט אל הקופים השובבים, אך עיקר מעייני היו בחיות הטרף הכבירות: הארי, הלביאות, הדב והנמר, כאשר ימיני לופתת ענף עץ, למקרה שמי מחיות הגן תפרוץ פתע מכלובה...
ללא אזהרה
כך נזדמנתי באחד הימים אצל כלובו של הארי. משום מה הופרדו ממנו הלביאות ואותו ארי, שצבעו כצבעה הבהיר של אדמת הלס בנגב, היה מהלך הלוך ושוב בסוגרו הקטן, כששה מטרים מִהָכָא לְהָתַם. עודי מתבונן בו וְתָמֵהַּ מה עוצם כפו על טפריה המעוקלים, והנה הגיעו למקום שני נערים, כבני 18-17, ניצבו ליד הסוגר ופנו לאריה בקריאות. הארי כלל לא הסב ראשו אליהם והמשיך לצעוד בכלובו הלוך וחזור. אדישותו לא נשאה חן בעיני השניים, והם החלו להשליך עליו איצטרובלים, ענפים ואולי גם אבנים.
קראתי להם לחדול אך נעניתי באיום בנוסח: "צוציק, שתוק, עוף מפה לפני שתחטוף". שתקתי. מה יכולתי לעשות? להזעיק שומר שיתענין מהיכן נכנסתי? כך נמשכה ההתעללות כעשר דקות ויותר, האריה בשלו: צועד וחוזר חלילה, והללו בשלהם: משליכים עליו ענפים וקוראים לעברו קריאות שונות. תמהתי מה היה חפצם, שידבר עמם? שידון אתם בענייני היום? בְּאֵין שומר או סדרן, אין קול ואין קשב.
לפתע הארי עצר, סובב את גופו, כך שאברו ניצב למול השניים, הניף את רגלו וללא אזהרה התריז עליהם במלוא עוזו. איני כותב "השתין" וגם איני נוקט לשון נקיה כמו "הטיל את מימיו", כי ביטויים אלו חלושים הם מדי לתיאור המעשה. הזרם היה צהוב ועז, כזרמו של ברז כבאים. אותם שני פוחזים ממש הוטחו לאחור. אך לא עוזו של הזרם היה עיקר, אלא ריחו, ריח של שתן מרוכז וחזק, ריח שהילך למרחוק. איני בקיא בגידול אריות, ואיני יודע מה טעם ריח מי-רגליו של אותו שחל היה כה עז.
אפשר ומקורות המים בסוואנה מרוחקים, והאריות עם עצל הם, ואחרי שיטרפו לשובע עשויים הם לרבוץ ימים בצל, עצלים אפילו מלגרש את הזבובים. אפשר שעל כן הם מנצלים נצל היטב את המים שבגופם ואשר על כן שִׁתְּנָּם כה מרוכז. אפשר והסיבה היא שהם זקוקים לריח עז זה בכדי לסמן בו למרחקים את גבולות הטריטוריה שלהם. מי שהריח שתן חתולים אפשר ובא לאפו אחד מששים מריח שִׁתְנוֹ של בעל הרעמה. מכל מקום, השניים, רטובים, דביקים ומסריחים, ברחו משם כל עוד נפשם בם.
נער הייתי וגם שמנתי ולא ראיתי עוד כמקרה הזה. לא אוכל גם להתווכח עם מטפל חיות או מאלף אריות שיאמר שלא ראה מימיו אירוע שכזה. אשר ראיתי במו עיני והרחתי באפי הוא שכתבתי והוא שהיה.
