יושב-ראש הכנסת, מזכירת הכנסת, חברות וחברי הכנסת הנכבדים, שרים - תודה רבה שגם אתם הגעתם - יושבת-ראש
מפלגת העבודה
מרב מיכאלי, בני משפחתי האהובים, אורחים יקרים, ראשית, אני מודה לכם שהגעתם היום לקחת חלק במעמד הזה, שהוא מאוד מרגש עבורי, לכבד אותי בנוכחות שלכם בנאום הבכורה שלי בכנסת.
היום, 27 באפריל, שבו אני נושאת את נאום הבכורה שלי, נבחר ודאי באופן מקרי, אבל לא מדובר בעוד סתם תאריך עבורי. לפני שלוש שנים בדיוק עמדו עשר משפחות הלומות יגון וכאב סביב הקברים הטריים של יקיריהן, של ילדיהן האהובים, שבדיוק נטמנו באדמה, תשע נערות ונער אשר עמדו להתחיל את הלימודים שלהם במכינה הקדם-צבאית, מתוך אהבה כנה ורצון טהור לקחת חלק פעיל ומוביל בהמשך בניית המדינה והחברה ומתוך אמונה תמימה ומוחלטת שביכולתם לעשות, לשנות, לתרום לעתיד טוב יותר למען כולנו. תשע נערות ונער - יפות, חכמות, ערכיות, מנהיגי דור העתיד, אלא שחלומותיהן ושאיפותיהן, אהבותיהן ועתידן, נשטפו ונדמו לעולמים באסון נחל צפית.
אבל הן כולן עומדות כאן יחד איתי. אני אוצרת בתוכי את הקולות ואת חייהן. אלה אור, עם החיוך הרחב; עדי רענן, ילדת הים; יעל סדן הרקדנית; מעין ברהום, האחת והיחידה; רומי כהן, המוזיקאית; אגם לוי, עם הנפש הרגישה; גלי בללי, המשוררת, מתנדבת בכנפיים של קרמבו; שני שמיר הנפלאה, רכזת בצופים וחברת מועצת הנוער; נערה שהוריה ביקשו שלא אומר את שמה מרוב שהם כל כך כועסים על המדינה; צור אלפי יפה התואר, שאיבד את נפשו ואת חייו בניסיון להצילן.
אני לא הכרתי אותם, אבל את הערוגות שבהן הם גדלו וצמחו אני כבר מכירה היטב. ליוויתי את המשפחות השכולות יום ולילה בשנות האבל הקשות - אימהות ואבות מהקיבוץ, מהמושב, מהעיר, מהפריפריה, חילונים, דתיים, אנשי ימין, אנשי שמאל, אנשי צבא, הייטק, שכירים, עצמאים, אנשי הוראה, עובדי מדינה. אני קשורה אליכם בנימי נשמתי, ולא רק בגלל התפקיד שהפקדתם בידיי, ולא רק בגלל השכול והכאב שקושר אותי אליכם, כי אם בעיקר בגלל העוצמה שלכם. אתם, ביחד ולחוד, מהווים עבור רבים ועבורי סמל לנחישות ולרדיפת הצדק. בנוסף, עבורי הם מהווים השראה לישראליות המורכבת אבל המאוחדת.
מדינה אהובה שכוחה באחדותה; שלא השנאה, המחנאות והפחד מחברים אותה, אלא שותפות גורל ותקווה - שותפות גורל של מאות אלפי אנשים ציונים מכל רחבי העולם שבליבם פעמה ההתרגשות וההתחדשות להגיע לציון, לארץ המולדת, מתוך דחף שכנראה טבוע בעצמותינו במאבקנו בן אלפי השנים לשוב לארץ האבות וליהנות מפירותיה, של סבא רפאל מטורקיה, של סבתא יונה מבולגריה, של סבא שלמה מרוסיה, של סבתא רבקה עם שורשיה מתימן. אשכנזי, ספרדי - למי זה אכפת? כולם הגיעו במטרה אחת, אישית ולאומית: להקים בית של ערכים יהודיים מתוך חזון ואמונה, בית חדש, מתוך שאיפה להמשכיות; בית של פתרונות יצירתיים ועם יכולת נדירה הטמונה בכל אחד ואחת מאיתנו לגשר על פני מרחקים עצומים ותרבויות שונות - יכולת שבכוחה להחליף את האש ואת להבת השנאה ללהבה יוקדת של תקווה ואהבה, כי רק בכוחה של אהבה לברוא חיים וליצור, וביצירתיות אנחנו מבינים.
גם כעורכת דין למדתי את כוחו של הליך הגישור. ראיתי אנשים וחברות שאיבדו הכל מתוך הלהט להילחם עד חורמה כדי לנצח ניצחון מוחץ, ושילמו מחיר הולך וגדל על הפרינציפ עד שנגמר. אין תוחלת בהתאהבות בוויכוחים, בלעומתיות ובהתנצחויות. ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שזאת הדרך הבטוחה לאסון. כל ישות מדינית שקמה נחרבה בשל סכסוכים פנימיים, מריבות, שנאת אחים והיעדר פרגמטיות. אני מאמינה שחובתנו לייצר שותפות. חרף ההשקפות השונות, חובתנו לבנות מחדש את האמון, להכיר בכנות הכוונות של עמיתינו, להבין שכולנו חפצים בטוב, גם אם בדרכים שונות, ולסייע זה לזה. הפסד של צד אחד הוא הפסד של כולנו - כעם, כחברה, כמדינה.
מעל הבמה הזאת אני מתחייבת לעשות כמיטב יכולתי למצוא את השפה ואת המניע המשותפים עם כל מי שמוכן, תוך כיבוד הדדי, ללמוד וללמד מחדש את השיח הזה. זוהי לא רק חובתנו אלא זכותנו, כחברי כנסת וגם כאזרחים. תבונה מנהיגותית יכולה לגשר ולנווט בתוך כל האתגרים שבתוכנו ומחוצה לנו. מנהיג עם חזון למאה שנים קדימה הוא מנהיג מאחה ומחבר המושיט את ידו לאחר מתוך עוצמה וקורא לכל אזרחי המדינה בלי הבדלי דת להיות שותפים בבניית הארץ, לשמור על שלום ולחתור לשוויון ולנציגות מתאימה בכל מוסדותיה; מושיט יד לשכנינו הקרובים והרחוקים; שומר על עוצמתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית מאוד במזרח התיכון - דוגמה ואור לאחרים.
דוד בן-גוריון ידע בימיה הראשונים, השבריריים, של מדינת ישראל, בעודה תחת מתקפת דמים, כפי שנכתב במגילת העצמאות, לעשות כל זאת ויותר, כאשר לא היה לנו צבא חזק ולא היה הייטק ולא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. אני לא רואה סיבה מדוע היום, כשמדינת ישראל חזקה והיא עובדה קיימת, אנחנו לא נאמץ את הדרך שבה התחיל באומץ מייסד המדינה. מדינה בת 73 היא מדינה צעירה, זה נכון, אבל היא כבר לא ילדה. הגיע הזמן שנשחרר אותה מחבלי הילדות ושתתבגר.
הציבור בישראל משווע למנהיגות חזקה ובטוחה, למנהיגות שיודעת לקחת אחריות - כן, גם על כישלון ועל טעויות; מנהיג שיישיר מבטו לכל אחד ואחת מאיתנו, בלי להתחמק, בלי לחפש אשמים או ניסיונות חלקי לשון, ויאמר: אני אחראי. באין לקיחת אחריות אי-אפשר להתחיל במלאכת הריפוי. העולם מתקדם ואנחנו מתקדמים עימו, וערכים שהיו הבסיס להפיכתנו למדינה משגשגת הם אותם ערכים שצריכים להנחות אותנו כעת: סולידריות; ערבות הדדית; אמונה משותפת בדמוקרטיה; דאגה לחלשים ולאזרחים שכורעים תחת הנטל וקולם אינו נשמע; החינוך; צמצום פערים בין פריפריה למרכז; שיפור נקודת הפתיחה של ילדי ישראל כולם; ייצוג כל אזרחי ישראל ללא הבדלי דת, גזע, מין ומגדר; צדקה, צדק וחסד.
אני מאמינה שבבית הזה יש הסכמה רחבה על כל הערכים האלה כקווי היסוד לחוקה של ישראל. וגם נשכחה קצת העובדה שרוב אזרחי ישראל מאמינים בערכים האלה ואפילו מצפים שאנחנו ננהג לאורם. הערכים האלה שכולנו מסכימים עליהם הם ערכי מחנה השמאל. הביטו בי. השמאל איננו נורא - לא מסוכן, לא אכזרי. גם אינו קללה שתרדוף אתכם עד יומכם האחרון. אני גם לא חמוצה - יספרו לכם כל ילדי שנות התשעים; ודאי שלא אנרכיסטית - עורכת דין שומרת חוק אני. אני יהודייה, דמוקרטית, ישראלית ופטריוטית, ומאמינה באותם ערכים שהובילו את כל מנהיגי המדינה מראשית ימיה.
מהמקום הזה אני מבקשת לחדש את נדריי שאשמור אמונים למדינת ישראל, כי אין אחרת - כמילותיו היפות של חיים גורי: לחשתי: ארץ השממה. והיא ענתה: אני. קרבה אליי כלילת אימים ומסוערת עד כי נשבעתי לה בחרט סכיני על אבן לבבה שלא תדאג, שלא אוהב אחרת. אני אחדש את נדריי לכם, סבא וסבתא, שהעזתם לעלות לפלשתינה תחת השלטון הבריטי בדרכים בלתי חוקיות חרף סיכון חיים ממש וללא פרוטה; למענך, אבא שלי, שנפטר לפני פחות משנה, שאף שלא זכית לראות אותי. השארת לגלעד, לרונן ולי נכס של אמונה בחיים, בבני האדם, בהגינות ובדרך הישר, והקדשת את חייך לביטחון המדינה; למענך, אימא, שתזכי לבריאות ואריכות חיים, בשם הדאגה והחינוך והחום שהענקת, שאותם אני אמשיך להעניק הלאה לכל ילדי ישראל. ולכן, משפחות יקרות, אני מבטיחה להמשיך לשאת בשמכן ובשמם של הילדים את המטרה שמותם לא היה לשווא. ולבסוף לאהוביי, בן זוגי ורעי גל ולכם, עומרי ואביגיל אהוביי, ילדיי היקרים, שמלמדים אותי מדי יום את כוחה האין-סופי של אהבה וחמלה ורגישות. אני מסתכלת עליכם ועל שאר ילדי ישראל ואני יודעת שעוד יבואו ימים טובים. וגם עבורכם אני אמשיך להילחם לומר תמיד את האמת, ותמיד במסירות ובנחישות בשם הציונות והתקווה.
דווקא עכשיו, ולמרות המתח וההסתה והציניות והאדישות, אני נכנסת למשכן הכנסת ביראת קודש, ואני אמשיך לכבד את כל המוסדות המחזיקים אותנו יחד כאומה יהודית ודמוקרטית. אנחנו נשמר את הטוב ונתקן את מה שדרוש תיקון, ולעולם לא נתייאש. תודה רבה.
