נמצאו האשמים באסון מירון: שופטי בית המשפט העליון. הם אלו שמנעו מהמדינה ב-2018 להפקיע את מתחם קבר רשב"י, הותירו אותו בידי עסקנים בלתי כשירים, הנציחו את הברדק והתוצאה לפנינו. טיעון מוחץ, ללא ספק. יש איתו רק בעיה קטנה אחת: הוא איננו אמת, שלא לומר כוזב ביודעין.
בואו נראה מה באמת קרה (ככל שניתן לחלץ מאתר הרשות השופטת; המחדל המתמשך בו מערכת נט המשפט איננה מופעלת בבית המשפט העליון מקשה למצוא את כל הפרטים). משרד האוצר החליט בשנת 2014 להפקיע את המתחם, ועמותות הפועלות בו ומתיימרות לנהל אותו עתרו לבג"ץ. זה היה ב-3.1.14; העתירה קיבלה את המספר 48/14. בו ביום הורה השופט צבי זילברטל למדינה להגיש תגובה מקדמית בתוך חודשיים. במארס של אותה שנה הוא הורה להעביר את העתירה (ואחת נוספת שהוגשה אחריה) לדיון בפני הרכב ודחה את המועד לתשובת המדינה עד שבועיים לפני הדיון.
באותה עת התחוללה שביתת הפרקליטים, הדיון שנקבע ל-12.3.14 נדחה והצדדים הסכימו שהדיון יתקיים כאילו הוצא צו על תנאי. ההרכב בתיק היה אסתר חיות, עוזי פוגלמן ויצחק עמית. "כאילו הוצא צו על תנאי" הוא הסדר דיוני בלבד, שהיה חביב על הנשיאה דאז, מרים נאור. הרעיון הוא, שבמקום לקבל תגובה מקדמית ואז לדון בה ואז אולי להוציא צו על תנאי ואז להגיב עליו ואז לדון בה, מדלגים על השלב הראשון.
בית המשפט מדגיש בכל המקרים הללו, שאין בכך כדי להביע את דעתו ומדובר רק בחיסכון בזמן. המדינה רשאית לסרב, וכותב שורות אלו ראה אין-ספור מקרים בהם המדינה אכן סירבה. כאן המדינה הסכימה. והחשוב ביותר: לא היה צו על תנאי, לא היה צו ביניים. נכון הוא, שמבחינת הנוהל התקין - לא מקדמים צעדים בעת שתלויה ועומדת עתירה נגדם. אך כאמור, המדינה הסכימה לעצור בפועל את התהליך, כאשר יכלה בהחלט לסרב לעשות זאת.
הפרקליטות צפצפה בצורה בוטה
כאן נוצרה הפסקה של למעלה משנתיים, מסיבות שלא ניתן לעמוד עליהן מהתיק שבאתר. בכל מקרה, הדיון נקבע לאוגוסט 2015 והמדינה לא ביקשה להקדים אותו. להפך: ביולי 2015 היא ביקשה דחייה במתן תשובתה וקיבלה ארכה עד 16.7.15. הפרקליטות, כמעט כמו תמיד, לא עמדה בזמנים והפעם צפצפה על בג"ץ בצורה בוטה: היא הגישה את התגובה רק ב-18.1.16, שלושה ימים לפני מועד הדיון. בצעד נדיר מאוד הטילה חיות על המדינה הוצאות בסך 14,000 שקל בשל התנהגות זו.
ב-22.5.16 מסרה המדינה הודעה לבג"ץ, שגם היא אינה זמינה לעיון. אבל ההחלטה של חיות, פוגלמן ודפנה ברק-ארז לאחר שלושה ימים מלמדת, כי המדינה הציעה להידבר עם העמותות כדי למצוא פתרון נסיוני במקום ההפקעה; בג"ץ כמובן נענה והקציב לצדדים חודשיים. בסופו של דבר הם קיבלו ארכות עד אפריל 2018, על-פי בקשות חוזרות ונשנות שלהם. באותו מועד התברר שאין הסכמות וחיות הורתה לקבוע דיון לא יאוחר מ-15.10.18. אבל חודש קודם לכן הסכימו הצדדים להעביר את המחלוקת לגישור, באוקטובר מינה בג"ץ את עו"ד יעקב כהן והורה לצדדים לעדכנו בתוך שלושה חודשים.
מובן שגם הפעם התבקשו עוד ועוד ארכות, אשר הגיעו עד נובמבר 2019. ב-21.11.19 זימן פוגלמן את הצדדים לדיון תזכורת ב-18.12.19. אבל שוב התבקשה דחייה ולבסוף נקבע דיון ל-27.1.20. בדיון זה התברר, כי יש הסכמה כמעט על כל פרטי ניהול האתר: תהיה תקופת ניסיון בת שלוש שנים, בה ינוהל האתר בידי מנכ"ל מקצועי, הפולשים יפונו מן האתר, ואם המדינה תראה שהבעיות אינן נפתרות - היא תהיה רשאית לחדש את ההפקעה בתום תקופה זו. המחלוקות שנותרו היו לגבי תנאי הסף למנכ"ל, אופן מינויו, סמכויות היועץ המשפטי וזכותה של אחת העמותות לאסוף תרומות משלה. זה הכל. פוגלמן, ברק-ארז ומני מזוז הציעו פתרונות, הצדדים הסכימו וההסכם קיבל תוקף של פסק דין.
עכשיו בואו נסכם. המדינה הסכימה כבר במארס 2014 לקיים את הדיון כאילו הוצא צו על תנאי - כאמור, הסדר דיוני לו יכלה לסרב (כפי שהיא עושה בדרך כלל). מכאן ואילך החלה סחבת בת שש שנים, כאשר המדינה אינה מגיבה בזמן והצדדים לא ממש ממהרים לפתור את המחלוקות ביניהם. השופטים נתנו לצדדים את כל הזמן שביקשו והתערבו כאשר דומה היה שהגיעו למבוי סתום. יטען הטוען: היה עליהם להתערב קודם לכן. אבל ראשית, ככלל - בתי משפט מעדיפים שהצדדים יסתדרו ביניהם, ודאי אם הצדדים מבקשים זאת ופועלים לשם כך. שנית, וזה העיקר, תארו לעצמכם שבג"ץ היה מאשר את ההפקעה; הרי היו מתנפלים עליו שהוא מתערב בעניינים דתיים. אז עכשיו מתנפלים עליו בגלל שהוא לא התערב.
לאורך כל שש השנים הללו, כולל ארבע שנות המו"מ, יכלה המדינה להודיע: זהו, מיצינו את נסיונות ההסכמה והגישור, אנחנו רוצים פסק דין. היא לא עשתה זאת. המדינה העדיפה - אולי גם כן בצדק, בשל הרגישות הציבורית הרבה של קבר רשב"י - להגיע להסכמות שיאפשרו לנהל כראוי את האתר. כעת היא צריכה להסביר, מה נעשה מאז ינואר 2020: האם מונה מנכ"ל? האם הפולשים פונו? האם נפסקה השליטה של גורמים חיצוניים באתר ובחלקים ממנו? אלו השאלות האמיתיות.
שלושה מקרים דומים
אלא מאי? יש גורמים (תמיד בימין, למרבה הצער) שהרבה יותר נוח להם להטיל תמיד את האשמה על בג"ץ. לא ממש משנה להם מה הוא פוסק; אין להם שום בעיה לעוות את פסק הדין, להוציא אותו מהקשרו ועל בסיס התיאור הכוזב הזה - לתקוף את השופטים. הנה שלוש דוגמאות.
- האשמה נפוצה היא, שנאור מנעה גירוש מסתננים. האמת היא, שנאור פסקה בעתירה שנגעה להסכם בין ישראל לבין מדינה שלישית, שהסכימה לקבל מסתננים שיגורשו מישראל מרצונם. מה עשתה המדינה: כלאה את המסתננים ללא הגבלת זמן כדי שיסכימו לעזוב. נאור קבעה: זו לא נקראת הסכמה אלא כפייה, ולכן לא ניתן לגרשם לאותה מדינה שלישית. היא גם הדגישה, שלא הייתה פוסלת גירוש ללא הסכמה - אך לא זה היה ההסכם עליו חתמה המדינה. כלומר: נאור הבהירה במפורש שניתן לגרש מסתננים, אך הורתה למדינה לעשות את מה שהיא עצמה התחייבה - שהמסלול הזה יהיה רק בהסכמתם (ולא ב"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני").
- האשמה נוספת: בג"ץ מונע הסדרה של ההתנחלויות, משום שהורה להרוס את מצפה כרמים. האמת היא, שבג"ץ קבע שם במפורש, כי עקרון תקנת השוק חל ביהודה ושומרון - דהיינו: אם אדם בנה בית בתום לב והתברר שמדובר בקרקע שלא נתפסה כדין, הוא לא יפונה ממנו אלא יינתן פיצוי לבעלים. אלא שבאותו מקרה, המדינה מלכתחילה העלימה עין ביודעין מכך שמדובר בקרקע פרטית. לכן נפסק שאין מנוס מפינוי הבתים, תוך שהמדינה חויבה לפצות את בעליהם או למצוא להם דיור חלופי.
- מקרה שלישי: בג"ץ הכשיר גיורים רפורמיים. כאן הטענה הייתה שמדובר בנושא המסור להכרעת המחוקק. בהחלט נכון, אלא שהמחוקק לא עשה כלום במשך למעלה מעשור ולבג"ץ לא נותרה ברירה אלא לתת מענה לעותרים שלפניו. חיות הדגישה באותו פסק דין, כי המחוקק עדיין יכול לעשות מעשה - ובפועל הזמינה אותו לחוקק "חוק עוקף בג"ץ" שיקבע מיהו יהודי ומי רשאי לגייר. היא גם ציינה, שפסק הדין הוא לצרכים רישומיים בלבד ולא קובע מעמד הלכתי.
ובכלל, מבחינת חלקים נרחבים בימין - בג"ץ הפך לשילוב של שק חבטות וכליא ברק. אפשר לזרוק עליו כל דבר, תוך ניצול העובדה שהרוב המכריע של הציבור אינו מודע לדקויות ולפרטים ותוך ניצול ההרגל (המיושן והשגוי) של בג"ץ שלא להגיב על התקפות נגדו. אפשר גם לזרוק אליו כל דבר, כי זה win-win: אם עמדת הממשלה תתקבל - מה טוב; ואם לא - חזרנו לנקודת ההתחלה: נתקוף את בג"ץ על אקטיביזם ועל פגיעה במשילות ועל שמאלנות ועל אנטי-יהדות. ברוח זו, כדאי לאותם אנשי ימין לחשוב שוב האם הם באמת רוצים לשנות את שיטת מינוי השופטים. כי מה יעשו אז? את מי יתקפו ואת מי יאשימו?
