"מוות של אחד זאת טרגדיה. מוות של רבים זאת סטטיסטיקה", אומרת הקלישאה ואינה רחוקה מהאמת. הקלישאה מוליכה אותנו לשאלה: האם אסון מירון עלול להפוך מטרגדיה אנושית כואבת למיצג פוליטי, לסטטסטיקה ולעוד טקס עריפות ראשים? למרבה הצער, ישנם סימנים מובהקים לכך.
פרשנים וחלק מהפוליטיקאים מעלים על נס את מפגן האהבה והערבות ההדדית שהתגלו בקרב העם בתהליך העיכול של האירוע הכואב. תרומות דם למכביר, מסעדות שתרמו אוכל למשפחות האסון, הסיוע האנושי המרגש מהמגזר הערבי, רשומים כביטויים המרעננים לאותה ערבות הדדית. אבל בתוך מפגן הטוב הזה מתחילים הבקיעים שעלולים להפוך את אסון מירון מטרגדיה של אנשים למיצג של סוחרים פוליטיים במקרה הרע ולפסטיבל כיכרות במקרה הרע.
סוחרי הטרגדיות המקצועיים החלו עם רעיון הכשל של הקמת ועדת חקירה ממלכתית כשהם מביטים בהנאה על הגיליוטינה. אלא שההיסטוריה מוכיחה כי ועדות חקירה אינן פתרון אלא לכל היותר הם תעריפון הוצאה להורג. והלא ידוע לכול השפויים כי שום דבר טוב ותקין לא יוצא מוועדות החקירה של השופטים מלבד עריפת ראשים פומבית בכיכר העיר. עד עתה הוקמו כ-18 ועדות חקירה ממלכתיות ומבט רחב על עבודת הוועדה ותוצאות עבודתה מלמדים שאף ועדת חקירה לא תרמה לייעול והפקת לקחים מכשלים צבאיים, פוליטיים, ביורוקרטים, חברתיים, מבניים וכו'. לכל היותר היו בעמודי הסיכום המון חיפוש אשמים ועוד יותר הלקאות עצמיות.
אף שופט בישראל אינו מבין בקונסטרוקציות יותר מקבלן שיפוצים פשוט. הדבר היחיד שיו"ר ועדת החקירה מתמחה בו הוא סקילה והוצאה להורג של פקידים. מחקרים רבים פורסמו בנושא ועדות חקירה ובכולם חוט שזור אחד: יעילותן אינה ודאית וכי הפוליטיקה של דעת הקהל אינה מושפעת מוועדות חקירה.
האם לא צריך לבדוק כלל? ודאי שכן, אבל לשם כך צריך מהנדס תשתיות אחד, קצין משטרה זוטר אחד, רופא אחד, רב אחד ושלום על ישראל. אין צורך בפסטיבלים של מופעי עורכי דין, של בזבוז הון עתק על עבודת הוועדה: משרדים, רכבים, דוברים, עוזרים, יועצים, מזכירות וכיוב' באלו הוצאות חסרות היגיון.
למעשה, וועדת החקירה גם אינה פותרת דבר בזמן אמת והרי ה"אשמים" לא ישלמו על "פשעיהם" כיוון שעבודת הוועדה תיקח שנים וכולם ימתינו להחלטות של הוועדה. כלומר, אפילו דבר טוב אחד לא יתרחש בתקופת ההמתנה ובהתשה.
דוחפי רעיון העיוועים הזה מרבים חטא על פשע: הם תובעים מהוועדה העתידית שתקום לחקור גם תופעות נוספות: מי חילק את האישורים לבאסטות הדת במעברים ובשבילים לכיוון הציון הקדוש? היכן הולכים כספי הצדקות וקופות הצדקה? ומי קובע כמה תפילות יהיו על ההר? מה לחקירת שאלות אלו לאסון אם לא ניגוח סתמי בדרג הפוליטי?
למרבה הצער, האסון גם חידד את הקרע והפילוג הפוליטי. האם שמתם לב שרק פוליטיקאים ממחנה מסוים ביקרו בהר לאחר האסון? מדוע האחרים לא באו? כי זה לא היה אזור הנוחות שלהם והיה חשש שיתקלו בקריאות גנאי (אפילו ביבי נתניהו זכה לקריאות גנאי). במקום זאת הם הלכו לאולפנים ומשם שווקו את רעיון הוועדה והאשמים. העובדה שלא הכירו את פרטי האסון ולא שמעו אפילו מהנדס מומחה אחד לא הפריעה להם מלזעוק: ועדת חקירה עכשיו!
ורק לסיכום. חלק שולי מהזועקים הרחיק לכת. הנה ציטוט של אחד: "דמם של מתי מירון אינו סמוק יותר מדמם של מתי השיטפון, ממתי אסון המכביה וממתי אסון וורסאי". האם זה היה הזמן הנכון להעמיק את הקרע? ברור שלא, אבל ממתי הפוליטיקה שלנו היא הגיונית?