המובלעות בעייתיות במיוחד בעת אסון
|
|
|
|
אתגר לכל החברה [צילום: עודד בלילטי, AP]
|
|
תיקון מערכתי כזה בישראל אמור להתבסס על שני מישורים מקבילים, הקשורים זה בזה. במישור הסוציו-פוליטי: המרקם ההטרוגני של החברה הישראלית מוכר היטב. מכאן צומחת בישראל תופעה מתרחבת של "מובלעות" חברתיות שונות, כמו הציבור החרדי והערבי לקבוצותיו, המודרות ומנוכרות מהקבוצות האחרות, מהמדינה וממוסדותיה. דפוסי התנהלותן ידועים, כולל נטיות של חלקן לא לקבל תמיד את מרות המדינה, להתייחס אליה ואל נציגיה (ובמיוחד אל גורמי האכיפה) בלעומתיות מופגנת ולפעול על-פי ציוויים סקטוריאליים. עיקר נאמנותן הוא לקבוצתן ולהנהגתן, וכך הן בוחרות מתי ואיפה לקבל את מרות החוק ופסיקות מנגנוני המשפט והאכיפה. זה נכון בשגרה וזה נכון ובעייתי במיוחד באירועי אסון. תופעות אלה מאתגרות לא רק את הציבורים האחרים, אלא בעיקר את הכלל, את המדינה ואת מוסדותיה, גם כאשר אלה חפצים לנהוג בשוויון מול כל האוכלוסייה. הבעיה מחמירה כאשר לקבוצות כאלה יש נציגות פוליטית סקטוריאלית, הרוכשת עמדות כוח מקומיות ומדינתיות, בנתונים של משטר קואליציוני ובמיוחד בעת משבר פוליטי נמשך, המעצים את משבר הסולידריות והאמון. במקרים רבים, מבנה פוליטי כזה מנוצל להאדרת הייחודיות של ה"מובלעות" על-פי צורכיהן הסקטוריאליים. תמונה מורכבת זו, הנעשית סבוכה יותר ויותר, מייצרת אתגר ניכר למשילות הישראלית.
|
הימנעות מחקיקה שתקבע את האחריות
|
|
|
|
מודעות נמוכה [צילום: דוד כהן, פלאש 90]
|
|
במישור הממלכתי: האתגר המשילותי בישראל וסיבותיו מהווה מכשלה עיקרית נוספת לניהול הסביר המתבקש של אסונות המוניים, שהוא מאתגר מלכתחילה. ביטויו הישיר של חסם זה הוא בפוליטיזציה של קבלת ההחלטות, גם ברמת העל וגם בנושאים פרטניים. הזיקה הקיימת בין תופעת ה"מובלעות" החברתיות לבין הפוליטיזציה ברבדי הממשל השונים, יוצרת קושי ניכר לנהל בצורה קוהרנטית, שוויונית ויעילה את השגרה ובמיוחד את תחום האסונות ההמוניים. לכך מצטרפת מודעות ממשלית נמוכה לתחום האסונות ההמוניים. הדבר מוצא ביטוי גם בתחום האזרחי, אך לא פחות מכך - בתחום הביטחוני. בסך-הכל, ישראל לא חוותה מספר גדול של אסונות המוניים אזרחיים עם נפגעים רבים. ניתן היה לצפות שעקב ההפרעות הביטחוניות בתווך האזרחי (למשל בתקופת האינתיפאדה השנייה, או מול איומי הרקטות והטילים מצד חיזבאללה וחמאס), ישראל תהיה ערוכה היטב, בכל שטחה הפגיע, להתמודדות מוצלחת עם האיום על החזית האזרחית. לא כך הוא. על-אף שקיים מודל מוצלח בעוטף עזה, הוא אינו מועתק לאזורים פגיעים אחרים, למרות החלטות ממשלה קודמות, שלא בוצעו (למשל בעניין מיגון יישובי הצפון). מודעות נמוכה ועניין מופחת בעיסוק מערכתי בתחום ניהול האסונות ההמוניים מתבטאים גם בתחום החקיקה, האמורה להגדיר ולקבוע את המעגלים הקריטיים של האחריות והסמכות. זה שנים נמנעות הממשלה והכנסת מחקיקת חוק בעניין הסדרת הניהול של מקרי חירום (ביטחוניים או אזרחיים). זאת, בעיקר משום הרצון שלא ייקבע במפורש ובחוק מראש מיהם הגורמים האחראים לניהול הכולל של אירועים כאלה ומהם סמכויות האכיפה הרוחביות והאורכיות שיהיו להם. בהעדר חקיקה כזו, ניכר הטשטוש בתהליכי קבלת ההחלטות מהדרג המדיני הבכיר ועד לרמות המקומיות, כפי שניכר מהאסון האחרון.
|
אותם ליקויים נחשפו גם בקורונה
|
|
|
|
דרושות מקצוענות ואכיפה [צילום: סבסטיאן שיינר, AP]
|
|
העדר חקיקה והסדרה מביאים לידי ביטוי ומעצימים את מקומה של תרבות ה"סמוך", ה"יהיה בסדר" ו"בעזרת השם". כל אלה משקפים את האדרת יכולות האלתור שישראל כה גאה בהן, ומצמצמים את מקומם של התכנון המקצועי, הארגון המהודק ברמות הממשלה והשלטון המקומי, הבקרה והפיקוח. גם אם כבודו של האלתור הנקודתי במקומו, אין מנוס מלאזנו על-ידי מקצוענות ואכיפה. נוסף על הצורך לבדוק באופן מקצועי ואובייקטיבי את הסיבות שגרמו לאסון בהר מירון, חשוב בהסתכלות קדימה לראות בכל אסון מקור להזדמנות ולשינוי. תיקון ליקויים נקודתיים, תוך למידה מפורטת של מה שארע בהר מירון, עם כל חשיבותם, לא יספיקו על-מנת שאסונות נוספים כאלה ודומיהם לא יישנו. נדרש שינוי מבני עמוק הן בחברה והן בממשל הישראלי ובממשק ביניהם, גם על בסיס לקחי האסון בהר מירון וגם על בסיס לקחי משבר הקורונה המשולב. קווי הדמיון ביניהם חושפים את ליקוייה של השיטה הקיימת ומחייבים חשיבה מחדש, תכנון ארוך טווח וקבלת החלטות ברמה המערכתית, על בסיס הבנה והכרה בצורך בשינוי מבני עמוק. פתרונות מקומיים אולי ישפרו גזרות מקומיות, בהתייחס למה שארע עכשיו. אולם לא יהיה בהם כדי להצמיח מערכת מעודכנת, מקצועית, מתכננת, מבוססת חקיקה, מידע ותקציבים, אשר תייצר משוואה חדשה ביחסים שבין החברה הישראלית ההטרוגנית והמשוסעת לבין השלטון ורכיביו.
|
|