לא צריך למות כדי לחיות

הציבור הערבי בישראל מתחיל להסתמן כציבור של שבטים, כמעט כמו הציבור היהודי החי במדינת ישראל. אלה רוצים שותפות, השתלבות, חיבורים ואלה תובעים פירוד, פלגנות, שנאה. אלה מדברים בפרחים ואילו משיבים במצעדי כבוד למחבלים משוחררים. ביום הנורא בו קופחו חיי ארבעים וחמישה בני אדם, יהודים שחגגו בהר מירון את הילולת הרשב"י, בעיצומו של צום רמדאן החליטו ערבים ישראלים בטמרה וביישובים ערבים אחרים לדאוג לשבים מן ההר, לניצולים הלומי היגון והאימה, דאגו להם למאכל ולמשקה ובעיקר לתחושת לכידות חברתית אנושית. בה בעת חג הפועלים, האחד במאי היה לחג ההסתה והשנאה ברחובה של עיר ואם בישראל בנצרת. אלה מגישים מים צוננים לנפש יהודי עייפה ואלה נושאים דגלי פלשתין ומובילים מיצג אנטישמי של ילדים ערבים שותתי דם כשמעליהם משקיף בחיוך ראש הממשלה בנימין נתניהו. אלה פותחים את ליבם בתחושת סולידריות עם החללים בהר מירון ואלה מובלים על-ידי חלק מההנהגה תחת הכותרות: 'תיפול ממשלת הכיבוש', 'כן למדינה פלשתינית בירתה ירושלים'. אלה מכניסים אורחים בשיא הצום ובשיא החום בכפר זרזיר הבדואי ואלה באום אל פאחם חוגגים את שחרור המחבל מוחמד מאחג'נה שסייע למבצע הפיגוע בקניון חדרה. אלה חשים בכאב האנושי המחבר, חשים בזעזוע ואלה, בכירי בל"ד מגיעים במשלחת להענקת אות כבוד ומגן הוקרה לרוצח חייל צה"ל משה תמם הי"ד, רושדי אבו מוך. האסון במירון שוב חידד את התהליכים העמוקים והיסודיים המתרחשים בחברה הערבית במדינת ישראל, תהליכים המבקשים לאומיות ולא לאומנות, חיבורים ולא פילוגים, השתלבות ולא בדלנות. הדרך ארוכה מאוד, אך זו אינה דרך חד סטרית. אם בקרב החברה הישראלית יהיו מי שלא יפנימו את גודל השעה, את גודל התהליך ויאפשרו את הנצחת הערבי ישראלי "הגיס החמישי המבקש להשמיד את היהודי בארצו", נחמיץ את התהליך הגדול. האסון במירון כמו תהליכים נוספים הם חלק ממשהו גדול לו אנו עדים, למורת רוחם של קיצוניים משני צדי המתרס. על האדמה הזו חיים עמים שונים, לאומים שונים, אפשר שהאדמה תבער ואש הגיהנום יתך עליה ואפשר שהאדמה תצמיח פרח והמטר ירטיב בחסדו את כולנו לצמיחה רב גונית בארץ אחת זרועה במכשולים ומשוועת לתקווה.