ראשית לכל - כמעט כל עם ישראל משתתף באבל המשפחות ששכלו בן משפחה, וכל עם ישראל מאחל רפואה שלמה ומהירה לפצועים. עתה מתנהלים הליכים וויכוחים הן בשאלה מי האשם באסון והן במי הוא הראוי לחקור את האסון, להסיק מסקנות ולהצביע על האשמים, לכאורה, עד שבית משפט יחליט אם ומי האשמים.
לעניות דעתי כמעט כל מי שהיה מעורב באופן כלשהו באירוע אשם לכאורה: החל מציבור החוגגים שנהר בהמוניו להר תוך עקיפת מחסומי המשטרה והתעלם מהסכנה הצפויה בעומס האדיר שתרם לו כל יחיד. אותו ציבור גם אשם בדרישתו מנציגיו ללחוץ להסרת ההגבלות.
אשמים נציגי החרדים בממשלה, ובעיקר שְׁלִישִׁיַּת "דגל" - דרעי, גפני וליצמן, שהפעילו לחץ על הממשלה כולה, ואשמים הרבנים הדגולים שקראו לצאן מרעיתם לבוא בהמוניו והצטרפו ללחץ על הפוליטיקאים החרדים לפעול לביטול המגבלות שהטילה המשטרה. אשם אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים, אשר נכנע ללחץ החרדים; אשמה מירי רגב, שרת התחבורה, שבניגוד לעמדה המקורית של המשטרה פעלה להרבות רכבות ואוטובוסים שיביאו את מאות אלפי החוגגים להר.
אשמים גם הטוענים לשליטתם בהר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשִׁים עתיקים שסמכותם וזכויותיהם בהר ובקבר הרשב"י אינם ברורים, שמנעו תפיסת ההר והכשרתו בידי המדינה; אולם את אלה דומני שניתן עתה לסלק על נקלה: ברגע שתוגשנה גם כנגד הקדשים אלו ומנהליהם תביעות נזיקין על-ידי הנפגעים בשל רשלנותם באחזקת ההר ואי הכנת ההר והקבר לקליטת המונים ולסיכון הבאים לקבר הרשב"י.
אחראית גם הממשלה שלא מיצתה את סמכויותיה ויכולותיה לתפוס את החזקה בהר ולהסדירו כך שישרת בבטחה ובסדר את המוני בית ישראל. אשמה המשטרה, למן המפכ"ל ומטה. המשטרה, בפיקוד מפקד המחוז הצפוני, בנתה אומנם תוכנית שליטה וניסתה לצמצם את מספר החוגגים למניעת אסון אך נכנעה, בעקבות לחץ השרים והרבנים החרדים, והסכימה לבסוף להסרת המגבלות. עמה חטאו רשויות הביטחון והבטיחות האחרות כמו הכבאות ומד"א. כל אלה הסכימו, למרות הסיכונים הידועים, להסרת כל המגבלות ופתיחת השערים לכל. המשטרה אחראית גם לאי-פתיחת השער ליוצאים, שנרמסו למרגלות השער המוגף, כאשר מטרת הסגירה הייתה בכלל למנוע כניסה דרכו, אך לא יציאה.
אשם ראש הממשלה שהנהיג את מדיניות הכניעה לחרדים בכל התחומים. כניעתו להם בקורונה גרמה למאות ולאלפי מתים ולריקון קופת המדינה תוך בזבוז ההון הציבורי ללא תכלית. לקראת אירוע ענק כזה היה עליו ליטול חלק פעיל בפיקוח-מעל על ההכנות, לְיַישֵּׁב חילוקי דעות בין שריו, כמו בין אוחנה לפני ש"התקפל" לבין מירי רגב, ובין המשטרה לחרדים. הכלל הנצחי ש"דג מסריח מהראש" תקף גם כאן. מראש ממשלה שעסוק רק בנסיון לחמוק ממשפט ומלשמור על כסאו המתנדנד נבצר לעסוק בענייני המדינה. שוב שילמנו בדם את נבצרותו. על כן אין מנוס מלהקים ועדת חקירה ממלכתית בהקדם, בטרם יאבדו הראיות שטרם אבדו בשבועיים מאז האסון, ובטרם האחראים יתאמו עדויות ויעלימו כל שאינו נוח להם.
עת לשידוד דעות ומערכות
לחקר גורמי האסון והאחראים לו בעבר ובהווה חשיבות רבה, אולם העתיד החשוב מהם. המתים לא יקומו מקברם עד קץ הימים והחקירה לא תביא מזור לפצועים ולנכים. באה העת לשנות את מכלול היחסים בין המדינה לקהילות החרדים ולשינוי השקפתם.
כבר בראשית המדינה היו אוכלוסיות קטנות של חרדים, כמעט רק "אשכנזים", כמו "נטורי קרתא", "תולדות אהרון" או חסידי סָאטְמֶר אשר "לא הכירו" במדינה. נציגים שלהן גם פנו לעבדאללה מלך ירדן שיכיר בהם כנתיניו ויפרוש עליהם את חסותו. הקהילות החרדיות התרבו טבעית ונוספו אליהן "חוזרים בתשובה" בגל תעמולה גדול אליו נרתמו רבנים ו"משיבים בתשובה".
החרדים חוששים לקהילותיהם שמא יתפתו אנשיהם, ובעיקר הדור הצעיר, בפיתויים העצומים אליהם נחשפו מחוץ לקהילות - פרנסה טובה, חופש מכבלי הדת ואלו הכופים אותה, פיתויי קולנוע, רדיו, טלוויזיה וטלפונים חכמים, יחסי אהבה לפני או ללא נישואים, חיים ללא מגבלות השבת והכשרות, ללא גזיזת שיער הנשים עם נישואיהן, ביגוד מודרני נוח ונאה, חובת נישואים "בשידוך" בגיל צעיר ומיד חובת ילודה וכיוצא באלו. על כן החרדים הגביהו את החומות המפרידות בינם לבין הציבור החילוני והמסורתי.
נאסר על הנוער החרדי להזדקק לפיתויי העולם "החופשי", הנערים נסגרו בישיבות בהן מנעו מהם לימוד "לימודי ליבה", כמו מתמטיקה, כל מדעי-הטבע ואנגלית. בישיבות החרדיות דברו ולמדו בשפה האידית [אידיש], עד שחלק מהתלמידים לא שלט אפילו בעברית כהלכתה. הנערים חונכו להתכחשות למדינה, לאי-אהבת הציבור החופשי, לקנאות כלפיו, שלא לאמר לְשִׂנְאָתּוֹ ממש. הטביעו במוחם את היותם רק הם עם סגולה, שלימוד התורה הוא המחזיק את העולם, שרמתם גבוהה יותר מִשֶׁל החילונים. את הצעירים חיתנו בהקדם האפשרי, מנעו מהם שירות צבאי או כל יציאה מחוץ לחומות הגטו הנפשי ומנעו מהם, ככל הניתן, מגע עם חילונים.
אט אט "התחרדו" גם צעירים מעדות המזרח וחרף קשיים רבים חדרו והתקבלו כתלמידים בישיבות החרדיות. חדירה זו הקימה קבוצות של תלמידי חכמים "ספרדים" שלמדו באותן ישיבות אשכנזיות וסבלו מאפליות ממשיות או דמיוניות. אז עלתה דרישה להקמת ישיבות ואולפנות לבני עדות המזרח. נמצא להן מנהיג דגול בדמות הרב עובדיה יוסף ז"ל, אשר הציב לימינו את העסקן אריה דרעי. הרב שך המנוח אימץ הליך זה ועודד אותו. על בסיס זה הוקמה תנועת ש"ס, שגם שחררה את "השד העדתי" והיטיבה לרכב עליו. הקהל "הספרדי" או "המזרחי" שהיה מסורתי מאז ומעולם, שמר כשרות ושמר שבת בצורה מקלה, שאפשרה לו להשכים בשבת לתפילה אך אחריה לנסוע לחזות במשחקי-כדורגל, "התחרד" אט אט.
כך נוצר ציבור חרדי גדול, שבניו לא עבדו אלא רק למדו וזכו לגמלאות ממשלתיות דרך "הַכּוֹיְלֵל", ועול הפרנסה נפל על נשות העדות. מרבית בני הישיבות החרדיות לא שירתו בצה"ל ומעמד הביניים החילוני נשא ונושא בעול הביטחון, בנטל הַמִּסִּים ומפרנס את משפחות החרדים שנציגיהן בכנסת ובוועדת הכספים דאגו לתפוס עמדות כלכליות בכירות, כמו משרדי הפנים, השיכון, יו"ר ועדת הכספים וכמובן משרד הדתות.
בכירים אלה פעלו להגדלת הגמלאות הללו משנה לשנה. החרדים זוכים לקצבת ילדים ממשית שמאפשרת ריבוי לידות וחיים ללא עבודה של אברכי הישיבות [וכפועל יוצא תורם לביגמיה וריבוי קצבאות במגזר הבדואי. לא בכדי בישובים מוסלמיים בהצבעה לכנסת התגלתה תמיכה מופלאה דווקא בש"ס החרדית]. אחד השיאים באנומליה הזאת הייתה קביעת המודד לתמיכה בשיכון שאריאל אטיאס, שר השיכון דאז, קבע: "לפי מספר הילדים במשפחה". בכך היה יתרון עצום לצעירי החרדים שלא שירתו בצבא, נישאו בגיל 18, ומיד התפנו ל"פרו ורבו".
במקביל נוצרו מערכות חנוך חרדיות רחבות היקף, בנפרד מהחינוך הממלכתי. מצד אחד "החיידרים" והישיבות ומצד שני "אל המעיין" של ש"ס, שחינכו לבידול מהמדינה, מערכיה הציוניים ומהמגזר החילוני, אך תוך יניקת תקציבי ענק מהמדינה. באופן זה נוצרה מעין מדינה חרדית בתוך מדינת ישראל כאשר בני העדה החרדית פטורים מכל עול שרות, מטפחים יחס קר, שלא לומר בוז למדינת ישאל הנושאת בפרנסתם. הם לא מכירים בחוקיה, בדגלה, בימי אבלה ובשמחותיה. מתנכלת לנציגיה, כמו השוטרים ולעתים גם מפריעים למכבי האש. ראש הממשלה בתריסר השנים האחרונות נתן יד לבידול זה. הוא קנה את תמיכת המפלגות החרדיות בתקציבי ענק ובכניעה לדרישותיהן.
עתה פגעה בנו מַגֵּיפַת הקורונה, שנוהלה בשלומיאליות מוחלטת בידי ביבי. הוא מינה פרויקטורים אך מנע מהם לפעול כיאות בשל שיקוליו הפוליטיים וכניעתו לחרדים שעריהם הפכו "אדומות" מריבוי הנדבקים, החולים והנפטרים בהן. מדובר באלפי מתים מהמגזר החרדי.
צד אור אחד היה לקורונה הארורה: צה"ל הפעיל את משאביו לעזור. לראשונה פגשו אלפי חרדים באנשי צבא, רובם חילונים, שבאו לסייע, לחלק מזון לבתים ולהועיל בכל דרך אפשרית. הוברר לחרדים שהשד אינו נורא כלל. מערכת הרפואה פעלה גם היא במיטבה, באמצעים המועטים מדי שעמדו לרשותה. כך תחת כנפי המגיפה נוצר קירוב-מה בין המגזרים.
למרבה הצער צרות באות בצרורות. תלמידי ישיבה שהלכו לתומם לכותל הותקפו שוב ושוב בידי פורעים ערבים שמשום-מה התנכלו דווקא לחרדים בעלי החזות היהודית הבולטת. שוב נחלצו המשטרה, משמר הגבול, הצבא ושירותי הרפואה להגן ולעזור. שוב התברר לחרדים שבני עם אחד אנו, למרות הפגנותיהם ועימותיהם עם המשטרה.
ואז אירע האסון בהר מירון. דווקא לחץ החרדים הביא לפתיחת השערים והסרת כל המגבלות, ושוב הציבור החרדי לאלפיו נפגע באסון וקבר עשרות מתיו. כל אלו הראו לציבור החרדי כי פעולתו כקהילות נפרדות מהמדינה רק גרמו לו עצמו לאסונות. שוב נלמד שכל עם ישראל והמדינה ממהרים להושיט יד ולסייע ככל הניתן. עתה הזמן לפעול להנמכת החומות המפרידות בין המגזרים לטובת כל עם ישראל.
קיימת גם שיבה של חילונים למקורותינו הקדמונים והחוגים לתנ"ך, להכרת היהדות ואף ללימוד גמרא הופכים יותר ויותר פופולריים. גם הכרות עם "ישראל סבא" תורמת לקירוב לבבות. קירוב הלבבות והמעשים אינו פשוט, לא יהא זה קל, אך בהרבה רצון טוב, בכבוד הדדי וברוח טובה הדבר ניתן. עתה עם החילוף הצפוי של השלטון, עם הקריאה לאחד ולקרב ולא עוד לשסות ולהפריד יש סיכוי להצלחה. יבורכו המקרבים ויורחקו המפרידים. אנו עם אחד. עם ישראל חי.
גזירה משמיים
כבר נשמעו דעות של רבנים ועסקנים חרדים שאסון הר מירון הוא "גזירה משמיים", כך שאין אשמים באסון כאן, עלי אדמות. אולי. כל אדם באמונתו יחיה. אך אולי, ובל אחטא בשפתי, זהו אות משמיים בכוון אחר. כאילו אמר רבש"ע: כולכם בני. כולכם נולדתם בצלם אלוקים. אתם החרדים מפלים בין דם לדם, ואינכם שולחים את בניכם לשרת בצבא ורק "החילונים", שגם הם בני, משרתים בצבא ההגנה לישראל המגן על עמי ועל ארצי - כך עמדתם על הדם, הנה ראו דמכם אינו סמוק מדם החיילים. ודי לחכימא ברמיזא.
