בשבע השנים האחרונות ראו ההודים את שערו של נרנדרה מודי מלבין ואת זקנו מתארך. לא היה מנוס מלהבחין בשינוי, כי לא היה מנוס מתמונתו של ראש הממשלה: מנופף לקהל מריע, מתרועע עם מנהיגים זרים, עולה לרגל לאתרים הינדים, מחזיק באישור התחסנות ולידו הכיתוב "הודו תביס יחד את הקורונה". אבל ככל שמספר קורבנות הקורונה מזנק, מודי נעלם – מציין אקונומיסט.
בחודש שעבר עדיין דיווחו אמצעי התקשורת בהודו על פגישות בדרג בכיר שמנהל מודי, אך בלא תמונות. נאומיו תדירים פחות והם נשמעים יבשים וחלולים. תמונתו עדיין מופיעה על לוחות מודעות, אך רק משום שבגלל הסגר אין מודעות חדשות. ואישורי ההתחסנות הולכים ונעשים נדירים; ממשלתו של מודי נכשלת במאבק במגיפה.
ההודים ציפו שראש ממשלתם יוביל את המאבק בגל השני הקטסטרופלי, גם משום שהוא מנהיג פופולרי וחזק וגם משום שהוא נואם מיומן ויודע לתת show. כשרונו הטבעי לתפוס את המצלמה נעזר במנגנון מפלגתי משומן ובקליקה עיתונאית צייתנית. כאשר המאבק בקורונה עלה יפה, מודי נהנה מאור הזרקורים. אבל כעת, כאשר אלפים מתים מדי יום ואין אפילו הלוויות ראויות, מתגלה פתאום שאין לו מה לומר. במקום להעביר מסר של תקווה, בהופעותיו הנדירות מתגאה מודי בהישגי ממשלתו.
אין זו הפעם הראשונה בה מודי נעלם מול משבר, מציין אקונומיסט. כאשר החלו פוגרומים אנטי-מוסלמיים בשנת 2002 במדינת גוג'ראט, מודי – שהיה אז ראש הממשלה החדש שלה – הוא נעלם לתוך "דרגים בכירים"; מודי נעדר במשך חודשים כאשר כנופיות הינדיות ביצעו לינצ'ים במוסלמים. ואילו בשנת 2019, כאשר התחוללו בעיר דלהי מהומות כיתתיות במחאה נגד חוקי האזרחות החדשות, איש לא ראה את מודי.
למעשה, הנטייה להתפוגג מול חדשות רעות אינה רק של מודי אלא גם של ממשלתו. מודי מעולם לא קיים מסיבת עיתונאים ומעניק ראיונות רק לעיתונאים אוהדים. גם שריו הפכו לפחות נגישים ופחות מוכנים לענות על שאלות. הפנים של הממשלה במאבק בקורונה הם שורה של טכנוקרטים הזמינים למסיבת עיתונאים שבועית. וככל שהמצב החמיר, הפקידים מקדישים יותר זמן לתקוף את מבקריהם מאשר להתמודד עם המשבר.
כאשר הבמה מתרוקנת, אחרים עולים עליה. ציירי קריקטורות מתארים את מודי כמתחבא בארון הבגדים שלו, או מנגן בכינור מוקף במשתתפי ההלוויה. רבים תוקפים את ממשלתו אשר באטימותה ממשיכה את בניית המתחם הממשלתי ב-2.6 מיליארד דולר בלב דלהי. "והנה הבונקר הסודי בו אתה יכול להתחבא מפני משבר לאומי", מראה אחת הקריקטורות. אחרת מתארת את בניין הפרלמנט המתוכנן בדמותו של ארון מתים.
ב-12.5.21 הגיש ארגון הסטודנטים הגדול ביותר בהודו מחאה לשר הפנים, אמית שאה, על כך שהוא – האיש הקרוב ביותר למודי וגם מי שנחשב לאדם מטיל המורא ביותר בהודו – לא נראה בפומבי בשבועות בהן החמירה המגיפה. במקביל החלו להופיע ברחבי דלהי כרוזים נגד החלטת הממשלה לשלוח לחו"ל מיליוני חיסונים בטרם הבטיחה מספיק חיסונים "לילדינו". כאשר המשטרה של שאה עצרה את מדביקיהם, שיתפו אלפים את הכרוזים ברשתות החברתיות – כולל ראול גנדי, מנהיג מפלגת הקונגרס שבאופוזיציה, בתוספת המילים "תעצרו גם אותי".
את המהלומה הקשה ביותר על תדמיתו של מודי הנחיתה ככל הנראה פארול קאקאר, עקרת בית שהפכה למשוררת, הנהנית מאהדה רבה בחוגים ההינדו-לאומנים של מודי וכותבת בשפת-האם שלו. הבטחת את מלכות השמים, היא סיימה כל בית, ובמקום זאת – נהר הגנגס מלא בגופות הנספים בקורונה. קאקאר ספגה 25,000 תגובות פוגעניות ונאלצה לחסום את דף הפייסבוק שלה. אבל מילותיה הפכו לוויראליות.
