"שגעון הוא לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה", כך לגבי האימרה המיוחסת לאלברט איינשטיין. כבר מתחילים לראות את הבקיעים בחומת המגן הישראלית. החומה עלתה לה ברגע שהעורף כולו - מעוטף עזה עד הרצליה - נתון היה לשגיונות החמאס ממדינת חמאסטן. "בעוד שעתיים בדיוק נפגיז את תל אביב. פנו את בתיכם, כי אם לא - תפגעו. ראו, הוזהרתם"! שעתיים בדיוק אחר כך מטח טילים מדויקים, עזי עוצמה, וכיפת ברזל אינה מסוגלת לעצור את כולם. חמאסטן היא מדינה אחראית הדואגת לשלום אזרחים חפים מפשע, אפילו אם הם אויביה. חמאסטן היא מדינה שתעשה הכל להגן על המקום הקדוש לאנשיה, אל קודס ומסגדי אל-אקצה, ועבור זה היא מוכנה להקריב מיליוני מוסלמים מאמינים. חמאסטן היא מדינה חזקה שיכולה להגיד לישראל, "עליכם לפנות את כוחותיכם מהר-הבית הכבוש. אם לא תעשו זאת עד השעה היעודה, נפגיז אתכם ללא הפסקה על שתתעשתו". כאמור, מדינה שואפת שלום, חופש ובחירה דתית. לו רק האויב הציוני היה חוזר לארצות מהן הוא בה.
ככל שעוברים הימים, התעייפנו, נמאס לנו, אנחנו רוצים לחזור לשגרה ויהי מה. ואצל המנהיגים שלנו? יושב לו נתניהו מזה שתיים עשרה שנה וכמעט חצי השנה, ורואה דברים שאנחנו לא רואים. אך מראיית הבז שלו, דרך אחד ברור: הוא אינו מוכן לעשות את הנדרש להביא לידי נצחון מוחץ. נוח לו שתגיע הפוגה לשנתיים-שלוש הבאות, העיקר שכרגע ניתן יהיה לחזור לשגרה. מדינת ישראל יודעת להתגייס ומוכנה לשלם מחירים כואבים עד מאוד בנפש, אך אותה נכונות המתגלה לנו מדי מבצע ולחימה נשחקת על-ידי השגרה הכרונית של המשחק הזה. כך לא מנצחים, ודאי כשאין רצון לנצח באמת, אחת ולתמיד.
למה דומה הדבר? נסו אתם לענות לשאלה הבאה: איך נראה היה העולם אם בעלות הברית היו משאירות את היטלר בשלטון, מלשון, "הוא נחל מכה קשה וכואבת, וכבר לא יעז לעשות דבר משך השנתיים-שלוש הבאות".
את המשך הסיפור כולנו יודעים היטב: חמאס יודיע שהוא ניצח. ישראל תודיע שהיא ניצחה. הפסקת אש תכנס לתוקפה. העולם יגנה את ישראל ביתר שאת. העולם יזרים מילארדים לשיקום עזה. הסחורות והמוצרים כמו גם חומרי הגלם יעברו דרך ישראל. החשמל ימשיך להיות מסופק על-ידי ישראל, כמו גם מים. השפכים יחלחלו למי התהום או יוזרמו לים התיכון. אירן תשלח מומחים לבניה מחדש של מחרטות הטילים. אלו יהיו מדויקים יותר. הבנייה התת קרקעית תתחדש, כמו גם זו על פני הקרקע. הפתעות חדשות יוכנו, וישראל לא תהיה מוכנה להן. עולם כמנהגו נוהג.
בינתיים חיזבאללה, השולט במדינה שלמה (הגדולה פי כמה וכמה ממדינת חמאסטן) ובאמתחתו פי 15 טילים הרסניים ומדויקים בהרבה מאלו העזתים, ראה את דרך הפעולה הישראלית. ברור לו שכיפת ברזל לא תעמוד במעמסה, מהסיבה הפשוטה שלישראל מספר קצוב של סוללות. הוא גם יודע שאין דין הפצצת ה"מטרו" (העיר התחתית) בעזה כדין מטרות מוגנות בלבנון, המפזורות על פני שטח עצום. ישראל לא תוכל להסתמך על עליונות אווירית בלבד (ואולי לא תוכל, אם חיזבאללה יצליח לשתק בסיס או בסיסי חיל-האוויר הישראלי - הם ודאי למדו את תו"ל מלחמות העבר, ובהן ששת הימים). ישראל תצטרך להכנס ללבנון בפעם השלישית, אחרי שהתקפלה בפעם הראשונה באישון לילה ויצאה בפעם השנייה עם ועדות חקירה כמיטב המסורת הישראלית. חיזבאללה ואנשיו עומדים מוכנים לפקודה מאירן. או אז נבין את נחת הזרוע הלבנונית, ואין דין זיקוקי דינור של סיום רמדאן מעזה כדין נחת זרועו של החיזבאללה שכבר לימד את ישראל להתקפל כמו כלב שזנבו בין רגליו.
בין חמאס לבין חיזבאללה מתנהל משחק פינג פונג, כשישראל היא השולחן. אלו חוטפים חיילים, אחיהם רואים כי טוב ומבצעים אותו הדבר בדיוק בשלושה שבועות הפרש. אלו מתחמשים ומפגיזים באלפי טילים - אחיהם רואים כי טוב ועושים אותו הדבר בדיוק. ובשנים האחרונות אלו חופרים מנהרות, ואחיהם מתחרים בהם בפלאים הנדסיים המעוררים התפעלות בקרב כל הרואים (כולל הישות הציונית המביאה לשם אורחים רמי מעלה מחו"ל לראות ולהתרשם מאותן יכולות).
בינתיים ישראל עומדת להתקפל. לא נעים להגיד, אך כך נראה שיקרה. "פגענו פגיעה קשה בחמאס" יאמרו לנו, אך חמאסטן היא כמו עיר מקקים, ואלו מתרבים ומתרבים ודבר לא קורה להם (ישראל מקפידה על כך מאד, ולכן מספר הנפגעים מינימלי ביותר). ותוך כדי כך שאנחנו מוכנים כבר ליום שאחרי, אולי כדאי שנשים לב להבדל העיקרי בין מה שקורה עכשיו לבין מה שקרה בעבר: ערביי ישראל פתחו במרד, בפוגרומים, בדומה למאורעות תרפ"ט. אך הם מתוחכמים מאד, וכבר הפכו את היוצרות ומאשימים אותנו, הישראלים היהודים, באלימות שפשטה בקרבם, בסיבות המביאות צעירים לצאת לרצוח יהודים. הגייס החמישי הרים ראשו, דבר שעד כה היה בשליטה יצא הפעם מכל שליטה.
ישראל נמצאת במלחמה רב-חזיתית, ואין כל סיכוי שמחר יהיה שקט. נזכור, ששקט מדומה יעלה לנו ביוקר רב, שכן הטרוף של חזרה פעם אחר פעם אחר פעם על אותו הדבר בדיוק לא תביא לידי תוצאה שונה, רק לסכנה הולכת וגוברת, לשחיקה מוחלטת שלנו - הן פיזית והן נפשית.