כמה הייתי רוצה

כמה הייתי רוצה לכתוב שעכשיו הזמן לאהבה, עכשיו הזמן לחיבור מחדש, עכשיו הזמן לזרוק את הצלקות, הפצעים, הכאבים למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה ולצאת במעגלים משולבים של הורה ודבקה. כמה הייתי רוצה להניח בקרן זווית את הרצח הנתעב של יגאל יהושע, את עשרות הלינצ'ים ביהודים ברחבי ישראל, את התקיפות ביהודים, את שריפת הבתים של היהודים, את הצתות בתי הכנסת, את שריפת ספרי הקודש, את הצתות המכינה הקדם צבאית, מוסדות שלטון. כמה הייתי רוצה למחוק את פרץ השנאה, את הקריאות האנטישמיות, הגזעניות, כמה הייתי רוצה לפתוח את דלת ביתי ולחייך לשכן הערבי ממול אשר ערב לפני ירה באש חיה מחלון ביתו נגד כוחות הביטחון, אותו שכן שבערב הכווין את המחבלים לשרוף את הרכבים של היהודים, אותו שכן שעזר לשרוף בתי יהודים. כמה הייתי רוצה לחזור אל הרחוב מבלי לחשוש שמא ירו בי בכינון ישיר. כמה הייתי רוצה לראות את היהודים נותרים בבתיהם, לא מגורשים, לא מבוהלים, לא פוחדים. כמה הייתי רוצה שיהודים לא יברחו מבתיהם, שלא יבזזו את בתי היהודים, שלא יעקרו יהודים מזוזות מפתח בתיהם כדי שלא יזהו אותם המחבלים. כמה הייתי רוצה. אך לצערי הרב כל פסטיבלי האחדות, כל קונצרטי הדו-קיום, כל הלהג על חיים משותפים, כל המחשבות שביתך ממש אינו מבצרך, אינם מאפשרים לחזור לשגרה. השריטה בנפש חורצת נחלים של כאב והררי פצעים אשר אם יגלידו ייקח זמן רב. המציאות בלוד, רמלה, ירושלים, עכו, היא כחרס הנשבר, כד האשליה של שותפות המתנפץ אל גלי המציאות. כמה הייתי רוצה לחזור אל המציאות המלאכותית שהיינו בטוחים כי היא חזות הכל. מציאות של צביעות, שקר ורמייה, מציאות של שלום עטוף בצלופן של איבה, שנאה ואנטישמיות. כמה הייתי רוצה, אך מוקדם מאוד בכלל להרהר בהחזרת הסדר על-כנו. חובתה של מדינת ישראל לאזרחיה, כלל אזרחיה, לדאוג לביטחון אישי, להגנה, לתחושת ביטחון, הענקת תמיכה נפשית, כלכלית, מורלית. אחריותה של מדינת ישראל על זרועותיה חייבת לבוא חשבון עם כל המחבלים שפעלו נגד אזרחים, לאיסוף הנשקים מבית לבית, להוצאת צווים מנהליים, לגירוש כחלק מהגנה, לשלילת חירויות, לבוא חשבון עם המסיתים במסגדים ובפוליטיקה, ברחובות ובתקשורת. כמה הייתי רוצה להתעורר מתוך מציאות כאוטית זו של שנאה והרג. כמה הייתי רוצה לחזור למגרש המשחקים בשכונה עם קול צחוקם של ילדים יהודים וערבים והורים המנדנדים בנדנדה, בקרוסלה, במגלשה. כמה הייתי רוצה, להתחיל לבנות את האמון, לסלק את אבני הנגף, התהליך הארוך, המייגע, הסיזיפי רק מתחיל וסופו מי ישורנו. ולא כתבנו מילה על הטילים המשוגרים מעזה, לא כתבנו את הכאב ולא שרטטנו את המצוקה של חיי ממ"ד בסיבוב העזתי הנוכחי.