|
|
גלדסטון. "צדק נדחה הוא צדק שנמנע"
|
|
|
מגבילים את מספר עורכי הדין. 80,000 עורכי דין, שלרבים מהם אין מספיק עבודה ורבים מהם פשוט גרועים, יוצרים המון עבודה מלאכותית. כל אחד יכול ללמוד משפטים; הרף לקבלת רשיון עריכת דין חייב להיות הרבה יותר גבוה ולכלול גם הערכה פסיכולוגית ראשונית שתאתר את מי שצריכים בדיקה מקיפה יותר בטרם יופקדו בידיהם רווחתם, אושרם וחייהם של לקוחותיהם. מחייבים אותם לעבור מינימום של השתלמויות מקצועיות ולהתעדכן בתחומי עבודתם, אולי כולל בחינות תקופתיות | |
|
|
|
800,000 תיקים בשנה על פחות מ-800 שופטים. אלו הם נתוני היסוד הקבועים עימם מתמודדים כל המעורבים במערכת המשפט – הציבור, עורכי הדין, הפרקליטים, הסניגורים, התובעים המשטרתיים, שירות בתי הסוהר וכמובן בתי המשפט. זוהי הבעיה מספר אחת. "Justice delayed is justice denied" קבע ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלדסטון, בשנת 1868 והוא צדק לגמרי. לצד זאת, קיימת זכות היסוד של גישה לערכאות. אז מה עושים? הרבה מאוד.
- מגבילים את מספר עורכי הדין. 80,000 עורכי דין, שלרבים מהם אין מספיק עבודה ורבים מהם פשוט גרועים, יוצרים המון עבודה מלאכותית. כל אחד יכול ללמוד משפטים; הרף לקבלת רשיון עריכת דין חייב להיות הרבה יותר גבוה ולכלול גם הערכה פסיכולוגית ראשונית שתאתר את מי שצריכים בדיקה מקיפה יותר בטרם יופקדו בידיהם רווחתם, אושרם וחייהם של לקוחותיהם. מחייבים אותם לעבור מינימום של השתלמויות מקצועיות ולהתעדכן בתחומי עבודתם, אולי כולל בחינות תקופתיות.
- מטילים הוצאות ריאליות. תקנות סדר הדין האזרחי החדשות מחייבות זאת, ואין שום סיבה להימנע מכך – ודאי בהליכי סרק. מי שמשחית לריק וביודעין את זמנם של כל המעורבים, שישלם במיטב כספו (כולל לאוצר המדינה, וכולל הוצאות אישיות על עורכי דין במקרים הראויים; אין סיבה שלקוחותיהם ישלמו על התנהגות פסולה שלהם).
- מוציאים מבתי המשפט את תביעות הפח – הליכים בין חברות ביטוח בעקבות תאונות דרכים. מדובר ברבבות תיקים בשנה, רובם המכריע בהיקף של תביעות קטנות, המעסיקים עשרות שופטים מדי יום. כל זה צריך ללכת למוסד בוררות בין חברות הביטוח או לקיזוז הדדי ביניהן.
- מפחיתים מאוד את מספר ההליכים בבתי המשפט לתעבורה, המוצפים ברבבות תיקים על קנסות של כמה מאות שקלים, ובהם מתנהל מדי יום סחר-מכר מכוער שלעיתים מוביל למסירת פרטים כוזבים לבית המשפט. את הערעורים על הקנסות יש להעביר להליך מינהלי מהיר מחוץ לבתי המשפט.
- מפעילים סמכויות שבידי בתי המשפט: למחוק כתבי טענות בלתי ראויים, לעצור למספר ימים נאשמים שאינם מתייצבים וגורמים לדחיות, להגביל את מספר הדחיות שניתן לקבל בכל תיק, להימנע מביטול פסקי דין שניתנים בהעדר התייצבות.
|
|
|
ביניש. הלכת יששכרוב [צילום: תומר נויברג, פלאש 90]
|
|
שר המשפטים הנכנס, גדעון סער, כנראה תומך בהפעלה בישראל של דוקטרינת "פרי העץ המורעל": ראיות שהושגו שלא כחוק נפסלות, ואם הן העומדות בבסיס כתב האישום – הוא מבוטל. זוהי דוקטרינה מוקצנת, הקיימת בעיקר בארה"ב, וגורמת לכך שאפילו פגם טכני עלול להוביל לשחרורו של רוצח, גם אם הלה הודה ברצח לאחר שנתפסו הראיות הפסולות. בישראל יש גרסה מרוככת שלה, בדמות הלכת יששכרוב של בית המשפט העליון (הנשיאה דורית ביניש): בית המשפט יכול לפסול ראיות שהושגו שלא כחוק, ואז יחליט האם להמשיך את הדיון בתיק בלעדיהן.
ייתכן שכיום אין מנוס מלאמץ במלואה את תפיסת העץ המורעל. המשטרה מפרה שוב ושוב צווי חיפוש, אם היא בכלל טורחת להצטייד בהם. המשטרה רומסת שוב ושוב את זכות ההיוועצות של חשודים, את חובת התיעוד של חקירות והודאות, את זכויותיהם של קטינים. עצורים מוחזקים בישראל בתנאים מחפירים; על הפשפשים במזרונו של ניר חפץ אמרה הפרקליטות, שזה לא היה משהו מיוחד. והפרקליטות נותנת אחר כך גיבוי לכל ההתנהלות הפסולה והשערורייתית הזאת.
בצורה הזאת נתפסות ראיות, נשמעות עדויות וניתנות הודאות. למה? כי זו שיטת מצליח: אולי הסניגור לא ישים לב, אולי נצליח לתת תירוצים (אמיתיים יותר או פחות), אולי בית המשפט יתייחס בסלחנות. ומאחר שאיש אינו נושא באחריות למחדלים ולעבירות הללו, ואיש אינו נושא באחריות לכשלונות הבאים בעקבותיהם, לאיש אין עניין לשנות את המצב. אולי אם המשטרה והפרקליטות יתחילו להפסיד תיקים ולספוג ביקורת ציבורית בשל שחרורם של פושעים, הן יתחילו לעשות את המובן מאליו: להקפיד על מילוי החוק.
|
|
|
קובעים לעצמם את הכללים [צילום: יוסי זמיר, פלאש 90]
|
|
בעימות במשפט נתניהו על חומרי חקירה שנמסרו או לא נמסרו להגנה, מסתמכת הפרקליטות במידה רבה על הנחיות פרקליט המדינה. שזה מוזר, שלא לומר מגוחך: התביעה אומרת, שזכויות הנאשמים נגזרות מההנחיות של העומד בראשה. זו רק דוגמה קטנה לכך שחלק ניכר מן ההליכים המשפטיים, ובמיוחד הפליליים, מנוהלים על-פי הוראות של התביעה עצמה. עוד דוגמא? בבקשה: כל נושא הסדרי הטיעון – רבבות כאלו בשנה – אינו בחקיקה ואפילו לא בתקנות, אלא בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. ועוד אחת: הנחיות דומות הן הקובעות אלו עבירות יופנו להסדר מותנה במקום הליך פלילי.
כאן דרוש שינוי יסודי בתפיסה ושינוי נרחב ביישום. כל זה חייב להיות בחקיקה ראשית או לפחות בתקנות באישור ועדת החוקה של הכנסת. ממילא, ההנחיות והנהלים הללו יהיו הרבה יותר מאוזנים, משום שלפני קביעתם יישמעו לא רק נציגי התביעה (שחייבים להישמע), אלא גם הסניגוריה הציבורית, עורכי דין מהפרקטיקה, אקדמאים, נציגי ארגונים, קורבנות עבירה ואחרים. נכון לעכשיו, היועץ המשפטי ופרקליט המדינה קובעים מה יהיו גבולות המגרש, מה יהיו הרכבי הקבוצות ומה תהיה שיטת המשחק – וממילא, במידה רבה, גם את תוצאותיו.
שינוי כזה מתאים לגמרי לתפיסתו של סער, ולפיה יש לשים את האזרח במרכז תשומת ליבה של המערכת. כשם שזכותו של האזרח שעניינו יידון בפני שופט אובייקטיבי, כך זכותו שהכלים העומדים לרשותו ייקבעו בידי מחוקק אובייקטיבי ולא בידי צד מעוניין. זה כל כך מובן מאליו, עד שכמעט מביך שצריך לומר זאת.
|
4.
|
פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה
|
|
|
|
ניגוד עניינים מובנה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
מעולם לא הצלחתי לקבל הסבר של ממש. הברור ביותר ששמעתי היה, שכובע ראש התביעה נותן סמכותיות לכובע היועץ. אם אני מבין אותו נכון, המשמעות היא שהדרג המדיני והפקידים נשמעים ליועץ משום שהם חוששים מראש התביעה – וזה נשמע לי די סחטני ולא בדיוק מתכונת ראויה במדינה מתוקנת | |
|
|
|
כמובטח, כמה נושאים התופסים יותר את הכותרות. עמיתי ברוך קרא ציין בצדק לפני מספר שבועות, כי לראשונה מזה שני עשורים, בראש ממשלת ישראל עומד אדם שאין נגדו חקירות פליליות – מה שמאפשר לקיים דיון רציני ובלתי פוליטי בהצעות לרפורמות במערכת. אחת הבולטות שבהן היא פיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, שכיום הוא גם ראש מערך הייעוץ לממשלה ומוסדותיה וגם ראש התביעה הכללית.
סהדי במרומים, שמעולם לא הצלחתי להבין מדוע שני התפקידים הנרחבים הללו מצויים בידי אותו אדם. מעולם גם לא הצלחתי לקבל הסבר של ממש. הברור ביותר ששמעתי היה, שכובע ראש התביעה נותן סמכותיות לכובע היועץ (אביחי מנדלבליט וחנן מלצר רמזו לזה אמש). אם אני מבין אותו נכון, המשמעות היא שהדרג המדיני והפקידים נשמעים ליועץ משום שהם חוששים מראש התביעה – וזה נשמע לי די סחטני ולא בדיוק מתכונת ראויה במדינה מתוקנת.
לעומת זאת, יש המון סיבות להפריד בין התפקידים. שניהם מהווים משרה מלאה ויותר מזה. בראש התביעה ממילא עומד פרקליט המדינה, אז למה צריך עוד שכבה? יש ניגודי עניינים מובְנים ביניהם: ראו את היועץ אביחי מנדלבליט מתערב במימון ההגנה בכתב האישום עליו חתום התובע אביחי מנדלבליט. כיצד יכול היועץ למלא את תפקידו מול מי שהגיש נגדו כתב אישום? יש קשר אישי בין ראש התביעה, בתפקידו כיועץ, לבין מי שעלולים להיות "לקוחות" שלו. היועץ הוא המנחה המקצועי של היועצים המשפטיים בגופי הממשלה, העשויים להיקלע לתיק שאותו מנהל ראש התביעה. בקיצור: המון סיבות לפצל ואף סיבה להותיר את האיחוד.
|
5.
|
להוציא את מח"ש מהפרקליטות
|
|
|
|
בית קברות לתלונות [נועם ריבקין-פנטון, פלאש 90]
|
|
|
נכון שהיום המצב הרבה יותר טוב מאשר בלי המחלקה הזאת, כאשר המשטרה אמורה הייתה לחקור את עצמה; ויותר טוב מאשר בתחילת דרכה, כאשר חוקריה היו קציני משטרה שהושאלו לה; אבל עדיין הרחק מן המצב התקין. שהרי בסופו של יום, הפרקליטות כגוף עובדת בצמוד עם המשטרה, ולפרקליטות כגוף יש אינטרס לשמור על יחסים טובים עם המשטרה – אז כיצד הפרקליטות כגוף יכולה לחקור את המשטרה? | |
|
|
|
אם מדברים על ניגודי עניינים מובְנים, הנה אחד מובהק כזה: קיומה של המחלקה לחקירות שוטרים במסגרת הפרקליטות. אז נכון שהיום המצב הרבה יותר טוב מאשר בלי המחלקה הזאת, כאשר המשטרה אמורה הייתה לחקור את עצמה; ויותר טוב מאשר בתחילת דרכה, כאשר חוקריה היו קציני משטרה שהושאלו לה; אבל עדיין הרחק מן המצב התקין. שהרי בסופו של יום, הפרקליטות כגוף עובדת בצמוד עם המשטרה, ולפרקליטות כגוף יש אינטרס לשמור על יחסים טובים עם המשטרה – אז כיצד הפרקליטות כגוף יכולה לחקור את המשטרה?
זאת ועוד: גם ככה יש במשרד המשפטים כמה גורמים הניצבים זה מול זה. מול הפרקליטות, המייצגת את המדינה, עומדים הסניגוריה הציבורית במישור הפלילי והסיוע המשפטי במישור האזרחי. מן הסתם, כל גורם שכזה מושך לכיוון שלו את שמיכת התקציב הקצרה מדי, ואז צריכים השר והמנכ"ל להחליט מי יקבל אותו ומי יקבל פחות. במקביל, ראשי כל הגופים הללו יושבים יחדיו בישיבות של הנהלת המשרד ואמורים לסייע יחדיו לשר ליישם את מדיניותו. מח"ש היא גוף נוסף כזה, ועל כגון דא אמרו חכמינו: "על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?".
מעל כל זה ניצבת העובדה, שמח"ש היא גוף כושל. הרוב המכריע של התלונות כלל אינן נבדקות, ורק בודדות מבין החקירות מבשילות לכתבי אישום, ועוד בודודת עוברות להליך משמעתי מגוחך – וזה לא בגלל שכל שוטרי ישראל הם צדיקים יסוד עולם, וכל המתלוננים עליהם הם עבריינים מחריבי עולם. זה כנראה נובע, בראש ובראשונה, מכך שהמופקדים על חקירת השוטרים משתייכים לאותו גוף העובד יד ביד עם השוטרים. לכן, מח"ש צריכה לצאת מהפרקליטות. לאן? מצידי למשרד ראש הממשלה, למשרד הביטחון או למשרד לשוויון חברתי. העיקר – לא במשרד המשפטים.
|
6.
|
נציבות הביקורת על הפרקליטות
|
|
|
|
הפרקליטות והמשטרה הצליחו לסרס אותה
|
|
נציבות הביקורת על הפרקליטות, שהקימה הילה גרסטל וכיום בראשה דוד רוזן, היא אחד הכלים החשובים ביותר העומדים לרשות האזרח מול האגפים החזקים ביותר במערכת המשפט: התביעות המשטרתיות (שהגיע הזמן לסגור אותן; תפקיד המשטרה לחקור ותפקיד הפרקליטות לתבוע) והפרקליטות. אלא שמעבר לפרסום החלטות, לעיתים נוקבות, ולמתן המלצות – לנציב אין סמכויות של ממש. יתרה מזו: חסרות לו מלכתחילה סמכויות משמעותיות.
חוק הנציבות מגביל את יכולתו של הנציב לפתוח בדיקות ולנהל אותן. הוא לא יכול ליזום בדיקה, ורשמית רק המעורבים באירוע יכולים לפנות אליו – לא הציבור הרחב, לא עמותות, לא עיתונאים. הוא גם אינו יכול לבדוק דבר הנמצא בהליך משפטי, אפילו אם הבדיקה אינה נוגעת להליך עצמו. כל מה שכרוך ב"שיקול דעת מקצועי" אינו בסמכותו, וכך גם בעיות רוחביות (שהועברו למבקר המדינה). וכאמור, כאשר הבדיקה מסתיימת – יכול הנציב לכל היותר להמליץ על שינויים ופה ושם על מסקנות אישיות; איש אינו חייב לקבל את המלצותיו.
כל זה ניתן לשינוי בקלות, באמצעות תיקונים בחוק הנציבות. הבעיה היא, שהפרקליטות והמשטרה יעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע מהלכים שיחזקו את הנציבות – שלהקמתה התנגדו מלכתחילה (בעיקר הפרקליטות) ושאותה סירסו במידה משמעותית. אבל אם סער יעמוד על כך – הוא יתקן תקלות שנפלו בהקמת הנציבות והפעלתה, וירים תרומה חשובה וארוכת ארוך לשמירת זכויות יסוד של כולנו.
|
|