1. המשפט החשוב ביותר בהודעת משרד המשפטים בעניין המשפט החוזר של רומן זדורוב, היה לעניות דעתי האחרון בה: פרקליט המדינה, עמית איסמן, סגר מהעדר אשמה את התיק נגד אולה קרבצ'נקו. מהעדר אשמה. לא מהעדר ראיות, לא בשל אי-כשירות לעמוד לדין, ודאי שלא בשל חוסר עניין לציבור. מהעדר אשמה - זה אומר שהיא לא רצחה את תאיר ראדה, נקודה.
החלטתו של איסמן היא מעין-שיפוטית ואין כל סיכוי שבג"ץ יתערב בה (אם מישהו יעתור נגדה). היא אמורה להסיר את הענן שהטילו על קרבצ'נקו יוצרי הסדרה "צל של אמת" - ענן שנראה על פניו כשקר בוטה. יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור הזכירו שהיא נחקרה בעבר בפרשה, טענו שהחקירה טויחה ובמידה רבה ייחסו לה את רצח תאיר ראדה. הם הסתמכו על שערה שנמצאה בזירה ואשר עשויה הייתה להשתייך לבן-זוגה לשעבר של קרבצ'נקו - ועל דבריו של אותו אדם ולפיו היא הודתה באוזניו ברצח. זה שמדובר היה בבן-זוג שעל-פי הנטען התעלל בקרבצ'נקו, זה שמצבה הנפשי היה רעוע, זה שמדובר בעדות שמיעה, זה שאותה שערה אמורה להחשיד דווקא את בן-הזוג - כל זה לא הפריע להם. ה"הוכחות" הללו לא אמורות היו לעבור כתב פלילים מתחיל, אבל תרמו לרייטינג וליוקרה של הסדרה.
שמה של קרבצ'נקו לא נזכר בסרט והיא הוצגה בתור א"ק, אבל ביישוב קטן יחסית כמו קצרין כולם ידעו במי מדובר וזהותה הפכה לנחלת הכלל. מצבה הנפשי הורע עד כדי נסיון התאבדות, היא ספגה איומים ונאלצה לעזוב את הארץ. אני מקווה מאוד שקרבצ'נקו תממש את כוונתה ותתבע את כל מי שהיה מעורב בסדרה הזאת - החל מהיוצרים, דרך הערוצים ששידרו אותה וכלה בבן-הזוג לשעבר. משום שאם זו הייתה עלילה, מגיעים לה מיליונים וצריך לגנוז את החלק הזה של הסדרה. כן, בדיוק כמו את "ג'נין, ג'נין".
2. לא בטוח שההחלטה של איסמן היא סוף מסע הייסורים של קרבצ'נקו. ההגנה במשפט החוזר עשויה לנסות ולהעלות שוב את שמה כתיאוריה חילופית. אגב, לא בטוח שזה מותר מבחינה אתית: לעורך דין אסור לטעון טענות עובדתיות או משפטיות בידיעה שאינן נכונות; השאלה היא האם ההגנה כאן יודעת שהטענה אינה נכונה. אבל זה רק בשוליים. העיקר הוא שבית המשפט המחוזי בנצרת יצטרך להשתכנע שיש בסיס כלשהו לטענה זו, ורק אז לאפשר להגנה להעלות אותה. זה יהיה אחד המבחנים הגדולים של השופטים אשר קולה, דני צרפתי ותמר נסים-שי: להחליט בצורה מקצועית נטו, תוך התעלמות מוחלטת מכל רעשי הרקע.
3. החלטה מרכזית נוספת של בית המשפט עשויה להיות האם לזמן מחדש את כל העדים ולהגיש מחדש את כל הראיות שהוגשו במשפט המקורי. לכאורה, התשובה חיובית: משפט חוזר משמעו שמתחילים מאפס, כאילו המשפט הקודם לא התקיים. אולם, בהתחשב בעובדה שחלפו 15 שנים - קיימת סכנה של טעויות, חוסר זיכרון מזמן אמת ואף זיכרון בדיעבד מצד העדים, סכנה העלולה לפעול לרעת שני הצדדים.
כאן נכנס לתמונה סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לבית המשפט ליצור מראש מפת דרכים לניהול המשפט ולהוביל את הצדדים להבנות לגבי הראיות שיוגשו בהסכמה ולגבי העדים עליהם ניתן לוותר. התביעה וההגנה יכולות להסכים שלפחות חלק מן העדים לא יזומנו שוב, ובית המשפט יסתמך על הפרוטוקולים של עדויותיהם המקוריות. מעבר לכך, חשוב מאוד לזכור מדוע מתקיים המשפט החוזר.
הנקודה המכרעת בהחלטתו של השופט חנן מלצר הייתה עקבת הנעל שנמצאה על מכסה האסלה בתא השירותים בו, לפי הנטען, נרצחה ראדה. דמה של ראדה נזל על העקבה, שאינה שייכת לזדורוב או למישהו שנכח בזירה לאחר גילוי הגופה. חוות דעת חדשות שהגישה ההגנה טוענות, כי לא ייתכן שהדם נזל חמש שעות לאחר הרצח (פרק הזמן בין הרצח לבין גילוי הגופה), ולכן ייתכן שהעקבה הוטבעה בזמן הרצח או מיד אחריו. אם בית המשפט יסכים עם חוות דעת אלו, עשוי להתעורר ספק סביר בדבר אשמתו של זדורוב, לנוכח האפשרות שהרוצח הוא הבעלים האלמוני של אותה עקבת נעל.
מלצר דחה את כל הטענות האחרות שהעלה זדורוב בבקשתו למשפט חוזר. כאמור, משפט חוזר מתנהל מראשיתו וזדורוב זכאי להעלות בו את כל הטענות נגד הראיות, כולל אלו שדחה בית המשפט העליון. לצד זאת, השופטים יכולים לנסות לשכנע את הצדדים להסכים להתמקד בשאלה המרכזית ואולי אף המכרעת: עקבת הנעל והדם שעליה. הסכמה זאת תייעל ותקצר מאוד את המשפט - יתרון בו זדורוב אמור להיות מעוניין אחרי 15 שנות מעצר ומאסר, אם הוא משוכנע בחפותו.
4. עוד כמה מילים על "צל של אמת" ויתר רעשי הרקע. כשלעצמי, אני לא מצליח להבין כיצד זוכה זדורוב לתמיכה ציבורית כה רבה, שלא ניתנה אי-פעם לשום מורשע בישראל, ודאי לא מורשע ברצח של ילדה. אני גם תוהה מהיכן מגיע המימון לשנים של הליכים, סניגורים, בדיקות ומומחים. אני מקווה מאוד שאין כאן יד נעלמה המבקשת לפגוע באמינות המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
בלי קשר למקור של כל זה, המערכת כולה צריכה להיות מודאגת מן התמיכה לה זוכה זדורוב ומהאהדה בה התקבלה סדרת "צל של אמת". מאות אלפים, אולי מיליונים, מאזרחי ישראל מוכנים להאמין שאדם הודה ברצח שלא ביצע, שהחקירה נגדו הייתה מוטה ורשלנית, שכתב האישום נגדו הוגש שלא בצדק, שהוא הורשע על לא עוול בכפו. אם מישהו בכל המערכת היה צריך איתות על בעיית האמון ממנה היא סובלת, הוא קיבל כאן זרקור רב-עוצמה.
5. תומכי זדורוב מנופפים בפסק הדין המזכה של יורם דנציגר ובהחלטת המשפט החוזר של חנן מלצר. הם שוכחים - או משכיחים - שגם דנציגר קבע, שהוא מצוי "פסע מהרשעה". הם שוכחים - או משכיחים - שמלצר הדגיש שהחלטתו אין פירושה שזדורוב זכאי, אלא רק שאולי בית המשפט יחליט לזכות אותו. הם גם מתעלמים מזהותם של שני השופטים שנתנו החלטות אלו. הן דנציגר והן מלצר הגיעו לבית המשפט מעריכת דין בתחום האזרחי והמסחרי. הם היו עורכי דין מצוינים שהפכו לשופטים מעולים, אשר דנו בכל הנושאים שעל שולחנו של בית המשפט העליון. הם לא פליליסטים מובהקים, כמו ארבעת שופטי המחוזי בנצרת שדנו בתיק, והם לא עברו את כל דרגי מערכת המשפט כמו יצחק עמית וצבי זילברטל שדחו את ערעורו של זדורוב.
6. ולסיום: איסמן צדק בהחלטתו לקיים את משפטו של זדורוב. אם יש ראיות לכאורה לרצח - מעמידים לדין. אם יש בעיות בראיות - הפרקליטות חייבת להתמודד איתן ולא לברוח מהן באמצעות "זיכוי אילם". אם יש מחלוקת על-כנות של הודאות ויש חוות דעת סותרות של מומחים - בית המשפט הוא שצריך להכריע. העובדה שבתיק מסוים יש רעש תקשורתי וציבורי, איננה סיבה לנהוג בו בצורה בלתי מקצועית.
