אינני יודע אם הרקע לאלימות הקשה ולתקיפה האכזרית באמצע היום, לאור קרני השמש הלוהטות ובמרכז העיר תל אביב הייתה תקיפה לאומנית או תקיפה שגרתית בין בני אדם שהחליטו שאין כמו לבצע לינץ' בבן אדם אחר כחלק מבילוי משפחתי מענג במיוחד.
יש שיתעקשו כי הייתה זו תקיפה על-רקע לאומני של יהודי אשר כל חטאו היה בקשתו מצעיר ערבי מהעיר לוד אשר הגיע עם משפחתו לבלות ביום כייף בפארק בתל אביב, כי ינהג בזהירות ולא יסכן אותו ואת רוכבי האופניים האחרים. יש שיתעקשו כי התקיפה בוצעה כחלק מ'תרבות' ישראלית בימי חופשות הקיץ, פעם זה כסאות פלסטיק מתעופפים, פעם אונס קבוצתי בחדר במלון ופעם סתם מופע אגרוף משולב באפקטים אנושים רב תרבותיים במרכזה של עיר.
הרקע לתקיפה האכזרית והקשה של אדם על-ידי משפחה שלמה בה מעורבים הורים, ילדיהם המתבגרים וילדיהם הקטנים ממש, המדברים 'בשפת האלימות המשפחתית' היא חרפה למשפחה האלימה. ברם, באירוע חמור וקשה זה אשר בו אדם בודד מותקף באכזריות הקושי מתעצם וזועק מול השתיקה, חרפת השותקים והמתעלמים זועקת לשמיים.
שתיקת העוברים והשבים אל מול צרחות הכאב ובקשת ההצלה מצד הקורבן היא האירוע היותר משמעותי במארג האירוע הקשה. התחושה כי בני אדם, ולא משנה דתם, צבעם, מינם, לא יושיטו יד אוהבת, תומכת, חומלת, לאדם במצוקה וימשיכו בדרכם כאילו דבר לא אירע הוא שבר חברתי ערכי עמוק ביותר.
נער הייתי וגם בגרתי ותמיד זכרתי את ההבדל עליו חונכנו בתנועות הנוער בבית, בכיתה. אנחנו לא כמו במדינות אחרות, שם יכול אדם להתמוטט באמצע הרחוב וכולם ימשיכו בדרכם תוך התעלמות ממצוקתו.
תמונות הלינץ' באדם במרכז פארק בתל אביב, לאור יום, מכות איומות לאדם הזועק 'יהודים הצילו' ואין שומע, ואין חומל, ואין עוצר את התוקפים האכזריים הם בלתי נתפסים. בסרטון הנוראי שצולם התמונות מספרות את מחיר ההתעלמות הקשה. בני אדם רוכבים להנאתם על האופניים שלהם כשלצדם מוטל אדם חבול, מוכה וממשיכים ליהנות מפריחת הדשא הירוק. בני אדם רצים עם בגדי ספורט ומדלגים מעל האירוע האלים, שואפים לקרבם אוויר פסגות נטול חמלה. בני אדם מטיילים להנאתם ומתנהגים כמו שלושת הקופים ואדם מתבוסס בדמו, בכאבו, בבדידותו אל מול החולפים על פניו משל היה אסקופה נדרסת.
חשתי אל מול תמונות אלה כי הערבות ההדדית, אהבת האדם, החמלה והחסד התפוגגו אל מול הפחד, החשש, החרדה, האני מול ה-אנחנו, ההשתבללות וההתכנסות פנימה בבחינת, 'אני את נפשי הצלתי'.
אינני מבקש לדון את המתעלמים ממצוקת האחר, אינני מבקש לשפוט אותם, אינני מאמין כי ההתעלמות וההתכנסות באני היא נחלת הכלל. כל שאני מבקש הוא לעורר את יצר הערבות, הרעות, האחריות ההדדית, יצר ה'עזוב תעזוב עימו' אל מול יצר ה-'והתעלמת'.
האירוע הקשה הוא תמרור אזהרה לכולנו, כשאדם צועק 'הצילו', מושיטים לו חבל הצלה, לא מתעלמים מכאבו של האחר. כמה ברור, כמה פשוט, כמה נכון, כמה עצוב שצריך להזכיר זאת.
