אדוני היושב-ראש, חברותי וחברי הכנסת, נבחרתי לכנסת ישראל לאחר כארבעה עשורים כחוקר ומרצה באקדמיה. במשך השנים הייתי מעורב גם בעשייה ציבורית מתוך אמונה באתוס היווני הקדום שלפיו האדם הטוב הוא האזרח הטוב. למרות שפעמים רבות נשאתי דברים על במות חשובות בארץ ובעולם - אפילו בפרלמנט הבריטי - לעמוד על במת הכנסת היא זכות שאין דומה לה והתרגשותי גדולה.
בגלריה למעלה יושבים חברי בטובים ואני שמח שהם כאן. באולם המליאה נמצאים גם חברי וחברות כנסת שהיו תלמידיי באוניברסיטה ועוד ידידים ותיקים וחדשים המשתייכים לכל הקשת הפוליטית, אני אסיר תודה לכולם על קבלת הפנים החמה לה זכיתי. תודה מיוחדת לשר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד שהסכים לברך.
אני מגיע לכנסת ישראל חדור תחושת שליחות ומודה על ההזדמנות שניתנה לי לשרת כנבחר ציבור במדינת ישראל. חברי היקרים, ישראל עבורי סיפור אהבה, פלא של ממש. גם כשחייתי תקופות ארוכות בניכר מעולם לא היה בי ספק שזהו ביתי היחידי. גם ילדי האהובים, איתן ואמילי, שגדלו בארצות הברית לאימא האמריקנית, ידעו תמיד כי הבית שלהם הוא בישראל ואני מודה יום-יום על כך שבבגרותם הם ביססו עצמם בארץ.
אדוני היושב-ראש, כחבר כנסת אני גאה לשרת בקואליציה החדשה שהיא לדעתי ציון דרך חשוב בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. הממשלה החדשה מבטאת את רוח ההתחדשות של הדמוקרטיה הישראלית. תהליך חילופי השלטון עצמו הוא קריטי לחיזוק החיים הלאומים והדמוקרטיים, ובניית הקואליציה הנוכחית היא לדעתי לא פחות דרמטית מחילופי השלטון במהפך של 1977.
חילופי שלטון, אדוני, הם הכרחיים למניעת קיבעון וסיאוב, אך הרבה מעבר לחשיבות חילופי השלטון עצמם, הקואליציה שהוקמה חייבת להוות נקודת מפנה בהוויה הציבורית ובתרבות הישראלית כולה. העובדה שהקואליציה משלבת זרמים אידאולוגיים מכל הספקטרום הפוליטי ונציגים מהקשת המגוונת של החברה הישראלית - יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים, עולים וותיקים - נותנת תקווה לחיים הרמוניים יותר של הישראלים.
ייסודה ותפקודה של הקואליציה מצביעים לדעתי על בגרות ועל מנהיגות של כל חבריה ושימורה הוא לא רק זכות אלא חובה לעיצוב הבית הישראלי שסבל בשנים האחרונות מזעזועים וממתחים קשים שערערו את יסודות הבית עצמו, את הממשל והדמוקרטיה. יש בבית הזה רבים המנסים לטעון שזו היא קואליציה לא טבעית, לא לאומית, ואף לא לגיטימית. לדעתי המציאות הפוכה לחלוטין. זוהי קואליציה שאין טבעית ממנה, והיא נבנתה אחרי שנים שבמהלכן עוותו המושגים "שותפות גורל" ו- "המשפחה הישראלית".
זוהי קואליציה שנולדה לאחר שנים בהן נוצרו בקיעים בסדרי השלטון, חוסר איזון עמוק בין חלקי החברה ושנאות בעם. אלה היו שנים שבמהלכן הגדירו הקברניטים את החברה על-פי חלוקה בינארית בין טוב לרע, בין עמית לאויב. לא עוד. נפתלי בנט הוא ראש הממשלה של כולם, וכך גם יאיר לפיד. בני גנץ הוא שר הביטחון של כולם וכולם רואים זאת. גם ידידי אביגדור ליברמן הוא שר האוצר של כולם ואין כל מקום לזעקות השבר חסרות הבסיס. גם איילת שקד, גדעון סער, יפעת שאשא ביטון, חמד עמאר, מנסור עבאס, קארין אלהרר, יואל רזבוזוב, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ ועוד רבים וטובות מן השרים הם חלק חשוב מהפסיפס הגדול של הבית הישראלי שהתקבץ כאן. לנגד עיני כולם עומדת אך ורק טובת הבית הישראלי של כולנו. גם מי שאינו שותף בקואליציה אינו אויב, ההפך. כל מי שישראל וטובתה לנגד עיניו יידע שדלת הבית שלנו פתוחה בפניו.
אני רואה עצמי מעל הכל כחייל במשמרת הקואליציה הנדירה הזאת. אני גדלתי בישראל של שנות ה-50' וה-60' של המאה הקודמת. גרתי בשיכון עממי בגבעתיים בעידן התמימות. דוד שיין, אבי, עליו השלום, שירת כנער בנוטרים ולחם במלחמת השחרור. הוא רכב לעבודה על אופניים בלי מנוע, ואימי, חנה שיין ז"ל, זמרת ופסנתרנית מחוננת, הייתה מחנכת דגולה בשכונת התקווה ונסעה 30 שנה מדי יום בשני אוטובוסים על-מנת לאהוב ולטפח את הילדים שלה שם. בבניין השיכון שלנו גרו 12 משפחות. כל הילדים שיחקו למטה בחצר, בנו סוכות והלכו לתנועה. הבניין היה מעין לגו צבעוני ישראלי חדש בו חיו שורדי שואה שנאחזו בחיים ועולים מכל הגלויות. שכנתי דניס, תיבדל לחיים ארוכים, שהגיעה לארץ כנערה ממרוקו, הייתה עבורי אימא שנייה וילדיה הם עד היום כמו אחיי ממש.
בשנות ה-60' המוקדמות, חבריי, חיינו בלי טלפון, בלי מכונית ובלי טלוויזיה. קראנו עיתונים, שמענו רדיו ומוזיקה מכל הגוונים והלכנו לספרייה להחליף ספרים. אספנו בולים, ומעטפות היום הראשון של השירות הבולאי שהיו מגיעות בכל חודש היו אירוע של ממש. גם קניית כרך נוסף של האנציקלופדיה העברית הייתה אירוע. בשבתות היינו מתפללים ולומדים בבית הכנסת הספרדי שמול הבית, שם חילקו לנו ספרים וסוכריות, ואחר כך נסענו לסבא ולסבתא, או לים, במונית. זה הבית בו גדלתי ושאליו ערגתי בחיי הבוגרים בניכר, לשם נסעתי כדי ללמוד, לגדול ולהרחיב אופקים.
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחברי הכנסת, ישראל נולדה כמדינה יהודית שביקשה לשחרר את העם משעבוד מלכויות ומשלטון הגויים. זו הייתה מטרתה וזו תכליתה וייעודה. היא הפכה מקלט ליהודים מכל העולם ותמיד פתוחה לעוד - חברים, אתם מפריעים - אך מראשית ימי הציונות הייתה גם הבנה או יומרה שמעבר להיותה ארץ מקלט למדינת ישראל יש מטרה ושליחות מוסרית והיסטורית. הציונות נולדה מתוך תהיות על מהותו של העם היהודי - האם אנו עם ככל העמים, או עם לבדד ישכון? - כמו גם סביב ויכוחים נוקבים בנוגע למודל הראוי של המדינה היהודית ולמקומם של ערכי הצדק והמוסר היהודי.
השאלות שהעסיקו את האבות המייסדים ממשיכות ללוות אותנו גם היום. האם עלינו להיות אור לגויים? מהי מחויבותנו ליהודי התפוצות והגנתם? באיזה אופן על ישראל להיות מדינתם של אזרחיה בני המיעוטים הלא יהודים? עד כמה המדינה מחויבת לשמור על זיקת החברה למסורת ההלכתית? האם ראוי שהמדינה תעודד דבקות בחיי התורה? כיצד ניתן לבסס ליבה ציונית ומה משמעותה של הדמוקרטיה הישראלית? כל אלה שאלות גדולות שכולנו בבית הזה מכריעים לגביהן שעה-שעה.
חברי וחברות כנסת יקרים, ישראל כיום היא חוד החנית של העם היהודי. אנו חיים במאה הישראלית, אשר בה מדינת ישראל, יותר מכל גורם אחר, היא הקובעת את עתיד היהודים והווייתם והיא מגדירה אפילו את משמעות עברם. עוצמת המאה הישראלית משפיעה על הסדר העולמי, על יחסים בין דתות ומקרינה על כל היהודים בעולם, בין ירצו בכך ובין לאו. אפילו האנטישמיות עברה תהליך של ישראליזציה. מציאות זו מטילה על כולנו כאן אחריות יוצאת דופן, כמותה לא ידענו מאז תקופת הריבונות היהודית בשלהי הבית השני. המשימות המוטלות עלינו כנבחרי ציבור הן עצומות והאחריות כבדה. עלינו לטפח את כל הכוחות היצירתיים הנמצאים בקרבנו. שילוב נכון של השכלה מעולה ומצוינות מדעית, וגיוס הרוח הלאומית והאזרחית הם המפתח לשגשוגה של המאה הישראלית.
בעשור השמיני לחיינו הריבוניים עלינו לעבור לתוואי שקול יותר של ניהול המדינה, תוואי שאינו מורכב רק מהכרזות על היותנו אימפריה, או בצד השני מתגובות קיצוניות הגובלות בהיסטריה. ליחסי ישראל והעמים חשיבות מכרעת, אבל ההתפתחויות הפנימיות של האופי הריבוני הישראלי הן שיכריעו יותר מכל את חיותו, את תרבותו ואת עתידו של עם ישראל. לכן עוצמת ישראל תיקבע בראש ובראשונה על-ידי חיזוק הבית פנימה.
הסופר דוד גרוסמן טען ערב יום העצמאות ה-70 למדינה כי ישראל החזקה היא אולי מבצר אבל עדיין לא בית. עם כל הכבוד, לדעתי גרוסמן שוגה שגיאה גדולה. ישראל היא אומנם בית שרחוק מלהיות מסודר, אך לישראלים מכל הגוונים יש בו תחושה חזקה של בית אף יותר מאשר לאזרחי מדינות אחרות ומסודרות. לישראלים כולם יש תחושה עמוקה שיש להם בית חם ושיש להם לאן לחזור. תחושה זו מאפשרת להם לנוע ולפעול בעולם הגדול בהצלחה יוצאת דופן, בנינוחות ובביטחון. גם הישראלי הגלובלי המפאר את שמנו בכל העולם הוא פרי הצלחתה הפנומנלית של הריבונות הישראלית. כל ישראלי מכיר את הסלוגן של חברת התעופה הלאומית אל-על "הכי בבית בעולם".
ואכן, התחושות הרווחות של הישראלים אינה רק שהמדינה היא בית, אלא שעם ישראל הוא משפחה גם עם היחסים בתוכה מורכבים ומסוכסכים. דווקא מתוך תחושת הבית מתחדדות הטענות הרעיוניות והאמוציונליות של הביקורת עליו. יש בני משפחה שמביעים אי-שביעות רצון עמוקה ממה שמתרחש בתוך הבית ובתוך המשפחה, אולי מפני שהם עדיין לא נקלטו כהלכה בחברה הישראלית, אולי בגלל תחושות של הדרה וקיפוח מתמשכים. יש החשים כאילו גנבו להם את המדינה, אחרים חשים שהאופי הישראלי המתהווה אינו עונה על ציפיותיהם ועל חזונם בגלל פערים כלכליים או שאלות של דת ומדינה, ויש שאינם שבעי רצון בגלל כשלים שהם מזהים בהתנהלות הישראלית בזירה הבינלאומית או בגלל התחושה שהעולם גדול וישראל קטנה וחונקת.
כל אלה מעידים על המאבק המתמיד על עיצוב הבית, אבל מדובר כאן בבית. לכן שומה על קברניטי המדינה היושבים כאן לנהוג משנה זהירות בעיצוב הבית ובהכרעה למי שייך הבית ולמי לא. העמקת השסעים בשאלות אלה עלולה לערער את יסודות הבית. על-פי כל המדדים הבינלאומיים תחושת הפטריוטיות הישראלית גדולה ומרשימה. בישראל אומנם מתנהל דיון מתמיד שכולל טענות על תסכול, על קיפוח ועל הדרה, כפי שאנחנו רואים בבית הזה גם, טענות שאופיין משתנה במהלך השנים, אבל דיון זה מבוסס על תחושת שייכות של היהודים ושל ערביי ישראל על זכותם על הבית. שיח זה לא קיים באותה צורה בקרב יהודים במדינות אחרות, לרבות בארצות הברית, שכן הם אינם חשים שהם בעלי הבית ולבטח אינם טוענים לזכאות על מדינתם בשל יהדותם.
הישראלים, לעומת זאת, רואים בישראל בית והם משפרי דיור קבועים. אם בשנות ה-50' וה-60' של המאה הקודמת נתפסה הגירה מהמדינה כדרך להשגת חיים טובים יותר, הרי בעשורים האחרונים פחות ופחות ישראלים רואים מקומות אחרים בעולם בית חלופי, וזאת על-אף שהם מסתובבים בעולם יותר מאי פעם. הישראלי מאופיין בכך שהוא מאפשר לעצמו לטוס מפה לעתים, לנשום אוויר ואחר כך לחזור לבית החם.
הוויכוח האמיתי, אם כן, חברותיי וחבריי, הוא על השליטה הפוליטית, האידיאולוגית והחברתית בבית, ועל עיצוב זהותו, ולא על עצם הזכאות לגור בו.
שנים רבות מדיי הגדירה הפוליטיקה הישראלית את האומה היהודית ואת העם הישראלי על-פי מה שמפריד בינינו. הקואליציה הנוכחית באה לשנות. היא מייצגת את הרוב הישראלי הדומם שאינו שבוי רק בהגדרות החדות של עמית אויב, שמבין באופן אינסטינקטיבי כי אחים ובני דודים יכולים לשרת ביחד את המדינה, גם אם קיימים ביניהם פערים גדולים מאוד. מתוך אמונה שהחיים בארץ ובבית הישראלי עדיפים על החיים בכל מקום אחר. הבית הישראלי שלנו יכול להפוך לבית הבחירה בכך שאנו בוחרים יום יום ביחד להפוך את ישראל לביתנו המשותף. אם כך נעשה נגלה שבית יותר מכל דבר אחר הוא מקום של תקווה.
לכן, חבריי וחברותיי, הגביהו את קורות הגג. אפשר לעשות זאת, לשאוף גבוה, להציב חזון של ממש שאינו מורכב רק מסך כל הפחדים שלנו. לא די לדבר על הבית, עלינו לבנות אותו מלבנים של עשייה משותפת וממלט של ערכים משותפים.
ולסיום, חבריי וחברותיי היקרים, אתם בטח שואלים: אז למה הוא הצטרף דווקא לליברמן? אני חושב שהתשובה היא ברורה, כי ישראל היא ביתנו. תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.
