יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו, בעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי, כותב ואיש הבימה הקלה". - מתוך טקס פרס ישראל 1998. דן: יוסי בנאי ידע להכיל בתוכו קטבים - ארציות לצד שמימיות, תיאטרון עמוק לצד בידור, ירושלים לצד תל אביב, חילוניות ופתיחות לצד מסורת ויהדות, אליטיסטיות אירופית לצד ישראליות צברית, גבריות לצד ילדותיות. ככה אני חווה את יוסי, והאם זה לא בעצם השורש של ההוויה האנושית? היכולת להכיל ניגודים ולהביא אותם לכדי ישות אחת שלמה? יוסי ידע להכניס את הרוח לתוך החומר, ולהפך, וזה בעיניי הקסם הגדול שלו. "מי שיגיע עד הסוף, ירצה לבכות מרוב תוחלת - השילוב עם משוררים מכל הדורות - נתן אלתרמן, נעמי שמר, נחום היימן, יוני רכטר מרטיט לבבות כל פעם מחדש" - מולי שפירא, מדור התרבות של גל"צ. דן: יוסי אהב שירה ואף כתב שירה בעצמו. הייתה לו משיכה גם לכתבים יהודיים. אין אדם שהקריא יפה ממנו פרקי תהילים, יחד עם זה הוא תמיד סיפר שאלתרמן זה התנ"ך שלו. בשבילי שירה היא מפלט, מקור נחמה, וגם סוג של אופק. יוסי הגדיר זאת כך: "שיר עבורי הוא כתף שעליה אני יכול להניח את ראשי". הוא מספר שאין כמעט יום בו הוא לא קרא שיר. בשנה החולפת אימצתי לעצמי הרגל לפיו אני נרדם בלילות עם ספרי שירה: פן, לאה גולדברג, חלפי, זלדה, רחל, אורי ברנשטיין, שייקספיר, נתן יונתן ועוד הפכו להיות הכניסה שלי אל עולם החלומות. "התרבות הצרפתית תמיד הפנטה אותי" בראיון לקול ישראל. דן: ליוסי הייתה זיקה גדולה לתרבות הצרפתית. הוא שאב השראה מהתרבות הזו ומשך בתשוקה הזו גם אותי. בזכות השאנסונים של יוסי החלטתי ללמוד צרפתית והרומן הזה נמשך שנים: הרבה פעמים הייתי בפריז, נישואים לאשתי הצעתי שם ואני קשור לתרבות הצרפתית. בזמנו שיחקתי את מייק ברנט ובימים אלה אני מבצע שירים שיוסי ביצע בהצגה "לילה בפריז" בבימויו של גלעד קמחי בתיאטרון הקאמרי. את "אהבה בת 20" של ברל בתרגום הנפלא של נעמי שמר אני מבצע גם בהופעה האישית שלי. אבא שלי, מולי שפירא, הקדיש את השיר הזה בביצוע של יוסי, לאמי, כל שנה ביום הנישואים שלהם בתוכניתו "בילוי נעים" בגלי צה"ל. "אפרים קישון, ניסים אלוני, דן אלמגור ועוד - שילוב מנצח של שחקן נשמה עם במאים מובילים בתיאטרון הישראלי". - פורסם במדור התרבות של עיתון הארץ. דן: ליוסי הייתה לו משיכה אל הרוח, אל הפנטסטי, אפשר לחוש את זה בבחירת התפקידים שלו. לצד זה הוא היה שחקן מאוד אדמתי ויצרי. הוא היה אוטודידקט, לימד עצמו הכל ואהב לשחק מלכים ורוזנים. מצחיק אבל יוסי מספר על עצמו שהוא בכלל יוסף, או כדבריו: "החמור אם תולשים לו אוזן אחת נשאר חמור". התכונות האלה: משיכה למלוכה, תשומת לב לנסתר מהעין, למידה עצמית מאפס, אלו גם התכונות הבולטות של יוסף התנכ"י. רבים ממחזותיו של המחזאי ניסים אלוני ז"ל נוגעים במקומות האלה ולא פלא שהיה חיבור חזק בין השניים. לאחרונה נכנסתי לנעליו הגדולות של יוסי בהפקה ראשונה של "האם יש מקקים בישראל"? - מחזהו האחרון והלא גמור של ניסים אלוני בבימויו של מרט פרחומובסקי, עם קאסט שחקנים מפואר וייחודי. יוסי היה אמור לגלם את לוט, כוכב להקת שחקנים בעל גבנון כפול - גבנון אחד יהודי ואחד ישראלי, שנושא על גבו את הכאב של עמו וארצו. ההצגה הייתה אמורה לעלות בזמנו בהבימה וזה לא קרה, זו סגירת מעגל מאוד מרגשת עבורי עם דמותו של יוסי בנאי. "רציתי לבטא את האדם ולא רק את היצירה" - קובי פרג' ומוריס בן מיור יוצרי הסרט להאיר את יוסי על חייו של הזמר. דן: קודם כל זה סרט נפלא שמביא זווית אחרת של יוסי. הרגע הכי זכור לי מהסרט מתקשר לתחושה אישית שלי שנבנתה בשנים האחרונות: שתיאטרון זה אדיר, אבל זה בעצם לא הדבר הכי חשוב בעולם, שיש חיים מעבר לתיאטרון. שנים לא חשבתי ככה. בסרט הדוקומנטרי תפס את אזני המשפט הבא של יוסי: "התיאטרון זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, אושר באמת זה חיוך של ילד, זה לשבת בשבת עם המשפחה". הרגשתי שהוא מדבר את מה שאני חווה. "המשפחה שלי מימי ילדותי מבית אימא ואבא ועד ילדיי שלי הם נדבך חשוב בקריירה שלי "- בראיון למאיר שלו בערוץ 1. דן: הבן של יוסי הוא יובל בנאי, אבי שלי, כפי שהזכרתי, מולי שפירא. כלומר גם בעניין מעבר הדורות בעולם התרבות הישראלי יש איזה הקשר. כפי שוודאי כבר הבנת, אני מחפש עצמי במפגש עם יוסי, האמת מאז שאני נער: כילד לא למדתי בבית ספר לאמנויות אלא בבית ספר רגיל אבל בטקסים תמיד פרחתי. יוסי מספר שהיה נרגע בבית הספר רק כשהשתתף בטקסים. הוא גילה את הכישרון שלו בלהקת הנחל, אני את שלי בלהקת חיל-האוויר. הוא היה מתגנב להצגות של הבימה וצופה במסקין ורובינא מגיל 6. גם אני מגיל 6 רואה תיאטרון - אצלי היו אלה גילה אלמגור ו- יוסי בנאי עצמו. גם אני כמו יוסי נמשך בטבע שלי לתיאטרון, ובעיקר לתיאטרון עמוק, דואלי, מורכב, ששואל שאלות, אבל כמו יוסי אני גם מאוד אוהב גם להצחיק, וגם לשיר, ולתרגם - שירים, מחזות. ואולי כולם מוצאים עצמם בתוך אומן גדול כמו יוסי? בכל אופן, הלוואי ואזכה להתפתח למחוזות התיאטרליים שיוסי היה בהם.