אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי וחברות הכנסת, כנסת נכבדה, אני רוצה לפתוח בשורה התחתונה של הנאום הזה. אתן ואתם שלחתם אותי; אני עובדת עבורכם. הטלפון שלי הוא: 0524441435, ואני כאן בשבילכן ובשבילכם.
אני עומדת כאן היום, אישה צעירה, בוגרת מחאת 2011, המציינת עשור בימים אלו, כאקטיביסטית ופעילה בחברה האזרחית, אך עוד קודם לכן - כמי שגדלה בבית המאמין בשלום, חברה צודקת ושוויון, אבל לפני ומעל הכל אני קודם כל אימא. כשהבת שלי רונה אסתר נולדה, הרגשתי שכל מה שעשיתי עד אז התנקז אליה. מאישה הפועלת למען הכלל, למען אידיאל נשגב, זה הפך להיות למענה, למען מה שאני רוצה להשאיר עבורה בעולם הזה.
כשהיא נולדה קראנו לה רונה אסתר, על שמן של הנשים החשובות בחיינו: רונה על שמה של סבתי, פרחה אפללו, ולימים סימנה, זכרה לברכה, שהביאה שמחה כל כך גדולה לבית הוריה בפס שבמרוקו, ועל כן קראו לה שמחה, פרחה. היא הייתה אישה של אמת, פשוטה, בעלת טוב לב טהור ומוחלט. בדיוק כמו בשירו של סמי
שלום שטרית: "כשנולדה פרחיה בדר אל-בידה / קרתה אותה אימה פרחה / שיהיו חייה מלאים שמחה. / פרחה שם יפה, אמרה. / פרחה שם יפה". את אהבת חיי הכרתי דווקא בזירת האקטיביזם המזרחי של הדור השני והשלישי, במקום שמבקש תיקון, המבקש צדק, הכרה וריפוי. כשהקמנו משפחה החלטנו להכיל את התיקון הזה כבר בביתנו, ואת אותו שם שבישראל הפך ללעג ובושה וסמל לגזענות כלפי נשים מזרחיות החזרנו למשמעותו היפה במקור. קראנו לבתנו רונה, על שם השמחה והאור שהכניסה אלינו, כשם שסבתי הכניסה לבית הוריה. בגאווה על השם היפה הזה, המלא בתום ואהבה הורית, על שמה של האישה שאני תמיד נושאת אליה את עיניי בתפילה והודיה ומתגעגעת כל כך.
אסתר - על שם שתי האימהות שלנו, הנשים שנתנו לנו חיים; על שם אימא שלי, שהחזיקה ידיי בלידותיי.
את הנאום הזה אני מקדישה עבור כל אותן נשים שלא תמיד האירו את הכתבים בספרי ההיסטוריה, אך היו שם, התוו דרך, לקחו חלק. לחיי הנשים שעשו מהפכות בקול ובשקט, בתודה ובתקווה שההיסטוריה תדע למצוא, להכיר ולהכיל אתכן, את אלו שהיו, אלו שכאן ואלו שעוד יבואו.
הוריי, אבי ואסתר, שניהם יוצאי מרוקו, גידלו אותי ואת אחותי נטע בבית אוהב ומשפחתי. אבי איש חינוך. אומנם ניבאו לו בילדותו להיות פייטן גדול, אך הוא הלך אחרי תשוקתו הגדולה ועוסק בחינוך ושינוי חברתי כל חייו. תמיד דיבר איתנו על הכמיהה לשלום, לחיים בשכנות טובה לצד חינוך לאהבת האדם באשר הוא.
אימי היא זו שלימדה אותי שלתת זו מצווה, בלי שיפוטיות או דעות קדומות. לדעת שאם אדם מבקש עלינו לעזור ולהושיט יד. גדלתי בבית שבו התחנכנו לצדק, אך גם צדקה. בית שבו האנושות והאנשים עומדים יחד בהלימה והדדיות. ילדותי במגדל העמק לימדה אותי מהי קהילה, את הסולידריות של השגרה, של חוויית החיים המשותפת, של אמת פשוטה וערבות הדדית.
חיפה היא עירי מבחירה, אהובתי. ממנה יצאתי לפעילות שהביאה אותי עד לכאן, במועצת העיר ובכנסת ישראל. אני שליחה מחויבת לעיר חיפה, למטרופולין הצפוני, זה שפה הממשלות הקודמות שכחו. אהיה פה עבור ציבור שכבר יותר מדי שנים אין לו כתובת לזעוק הזנחתו. המפתח לישראל הצופה פני עתיד נמצא בצעדים שנעשה למען המרחבים שנשכחו והופקרו - בריאותית תעסוקתית, בטיחותית - על-ידי ממשלות קודמות, ועוד יותר בממשלות האחרונות, בציניות ואטימות גדולה.
אני עומדת פה היום עם תקווה, תקווה שנקיים את הציווי החשוב ביותר במשכן הזה, לכונן פה את ישראל של כולן וכולם עבור ישראל של אתוס משותף, של שלם המורכב מהפסיפס האנושי המרהיב שלנו; שלם שבו היופי הוא המגוון, והקולקטיב מכיל בגאווה וברצון מיעוטים, קהילות וחברות שונות. שנדע להתעלות מעל מנהיגות הממשלה הקודמת, שכל כוחה שאול מהעמקת שסעים, קטלוג וליבוי שנאות, ונתמודד באומץ עם המטען המורכב של החברה שלנו דרך מנהיגות היודעת לגעת ולרפא פצעים עמוקים וקשים. למען ישראל הדמוקרטית, מדינה עם רשויות ושומרי סף חזקים ויציבים שלא ניתנים לערעור; מדינה שלא משלימה עם מציאות שבה שליש מהציבור לא מגיע אל הקלפי בשל ניכור והיעדר אמון במערכות ומוסדות המדינה, לעיתים רבות בצדק. האחריות לזכות באמון הציבור מוטלת עלינו, זו חובה יום-יומית. למען ישראל של העבודה המאורגנת, המאוגדת והסולידרית, והאדם העובד הוא חלק פעיל ומשפיע בחברה; ישראל שבה הדמוקרטיה לא נגמרת בביקור בקלפי, שבה כל אזרח הוא בעל הכוח לעצב את חייו ולבנות את המציאות סביבו במדינה, במקום העבודה, בשכונה ובכל מקום. כי דמוקרטיה היא גם החברה האזרחית ומידת ההשתתפות בה, והיכולת של כל אדם להתפרנס בכבוד ולצפות אל פני האופק.
עבור ישראל של יהדות שוויונית, יהדות של רווחה סוציאלית המאמינה בציווי לשבת, למנוחה ולשמיטה של כלל החברה, הסביבה והטבע; המזהירה אותנו מהמרוץ היום-יומי שנכפה עלינו ומאותה תחרות וצבירת כוח שלא פעם באים ורומסים את האדם ומשאבי הטבע בדרך; יהדות שבה הראייה החברתית היא לא רק צדקה אנושית אלא צדק אלוהי, כי חביב אדם שנברא בצלם. מקום שבו זכויות אדם הן לא עניין שולי ומוקצה, הן אבני יסוד לבניין האומה, לחמלה אנושית, מזכויות הפליט והעובד הזר ועד הזכות לקורת גג וחיים בביטחון, שבהם משיכה מינית וזהות מגדרית הן בחירה אישית לגיטימית, וכל תא משפחתי הוא נורמלי.
ישראל השואפת להיות מקום שבו אין אדם המודר מהעין, שבה השקוף מקבל צבע, וצבע הוא לא עול; מקום שבו כל בן ובת אנוש ראויים לחיים בכבוד, ללא אפליה, דיכוי ורדיפה. מנהיג מרד ואדי סאליב דוד בן הרוש, זכרו לברכה, אמר: אם לא למדתי, אם לא הייתה לי אפשרות ללמוד, אני צריך להקים דור של סבלים? והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים? אם אני בור, לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי יצא ממנו איינשטיין?
עבור ישראל של שוויון, שבה חינוך טוב לא עובר דרך עומק הכיס של ההורים אלא מתוך הכרה ממשלתית בחובה שלנו לאפשר לכל אחד ואחת לממש את הכישרונות והיכולות הגלומים בהם; שמקום מגורים, מוצא, מגדר או מעמד אינם יכולים לחרוץ גורלות. מדינה המבינה שצוואתה הראשית היא לוודא שחיים בעוני לא יעברו בירושה.
למדינה שבה לא משליכים משפחה אל הרחוב, שבה לא שולחים הוצאה לפועל לצלק נפשות, כאשר מנגד מוחקים באחת חובות למי שמשחקים ברולטה על הפנסיות שלנו. מדינה שבה היחס כלפי כל אדם לא קשור למצב חשבון הבנק שלו.
המשוררת עדי קיסר כתבה: "אני / אישה / שהולכת בפחד בלילות / ברחובות חשוכים שנקראים / על שם / גברים". למען ישראל הפמיניסטית, שבה סחר בנשים וצריכת שירותי מין תהיה היסטוריה רחוקה; שבה אלימות מינית ורצח נשים הן סוגיות לאומיות שמטופלות מכל היבט, עד למיגורן המוחלט. ישראל שבה נשים מקבלות מקום שווה בכל זירה, ובה הן שוברות כל רצפת בטון המושכת אותן כלפי מטה ומנפצות כל תקרת זכוכית מעלה.
ישראל של שלום, עם שכניה ובתוכה. ישראל שלא רק מייחלת לשלום בליבה, אלא רודפת אותו בלהט, ככתוב: "בקש שלום ורדפהו". לחיי ישראל שהיא מדינת רווחה הוגנת, יציבה וטובה לכל יושביה.
הכנסת היא הסנהדרין של ימינו. עיני העם נשואות אלינו. אנחנו חלון הראווה של האומה. כפי שאמר ברל כצנלסון, אבי הציונות הרוחנית של תנועת העבודה: בנייננו אינו בניין אבנים אלא בניין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה. לב האדם תמיד מפרכס, תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול האם הקו נטוי לעומת החזון.
הגעתי לפה, לשליחות שאין שנייה לה, בשם כל החברים והחברות הצועדות וצועדים איתי דרך, שהם המצפן של השליחות הזו. אני מבקשת להודות לכל מי שזכיתי שהם בחיי, אשר נעמדו מאחוריי ללא כל היסוס: לחברות הסוציאל-דמוקרטיות ממפלגת העבודה; השותפים מעולם זכויות העובדים והעבודה המאורגנת; השותפות הפמיניסטיות; החברים מחיפה ובכלל; הפעילות למען חיים משותפים ושלום; המאבק המזרחי מאז ועד היום; הפעילים למיגור גזענות, ובמילה אחת - השמאל. תודה. הישראלי על גווניו היפים והרבים - לכל אחת ואחד מכם יש חלק גדול במקום שאני עומדת בו היום. תודתי לכם לעד.
תודה אחת גדולה ליושבת-ראש המפלגה שלי, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מרב מיכאלי, שהיא זו הראויה באמת לתואר קוסמת. זו שהשיבה מהמתים לחיים שוקקים מפלגה ותנועה. ותודה לחברות וחברי הסיעה שלי.
תודה אחרונה למשפחתי שבה בורכתי. לאבא שלי, שלא ויתר והפציר בי להתמודד חודש וחצי לאחר לידה. היה זה הוא שאמר לי, כמו תמיד, שאני מסוגלת, שהוא מאמין בי ויעשה הכל כדי לעזור, וכך היה. לאימא שלי, שאספה את כל המשפחה להתגייס למשימה, שדואגת לכל פרט, מהגדול לקטן, שנמצאת שם תמיד. לנטע אחותי היחידה, הקטנה והיקרה מכול, ובן זוגה המדהים דניאל. וכמובן לך, אבי שלי, אהובי, כי לא הייתי יכולה אפילו להעז לחלום על זה בלעדיך. אתה החבר, בן הזוג, האבא והאדם הטוב ביותר שיכולתי לרצות למסע החיים המשותף הזה. לילדיי, הלב שלי, רונה אסתר בת השלוש וחצי ואראל ציון בן השבעה חודשים, שנולד לתוך החיים החדשים האלה והאיר את חיינו בקסם שלו באור גדול.
אסיים בחלק קצר מתוך שירה ויסלבה שימבורסקה, מסר אישי לבנות ובני הדור שלי, שרבים מדי מהם אמרו נואש על הפוליטיקה הישראלית: אנחנו ילדי התקופה / התקופה היא פוליטית. / כל המעשים היום-יומיים / או הליליים שלך, שלנו, שלכם / הם מעשים פוליטיים. / תרצה או לא תרצה, / לגנים שלך עבר פוליטי / לעור גוון פוליטי / לעיניים היבט פוליטי. / כך או אחרת / לכל דבריך הדהוד, / לכל שתיקותיך השתמעות / פוליטיים. תודה רבה.
