אדוני כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, מכובדיי כולם, ב-14 במאי 1970 נולד בבית החולים בווילנה שבליטא ילד בצבע כחול כהה. זה נדיר מדי. נראה לי שאני היחיד עד היום שנולד בצבע כזה בליטא. נולדתי לזוג הורים רופאים צעירים, מלאי שאיפות ורצון להצליח. אימא שלי פסיה לבית קץ' ולוינסקי מצד אימה ואבי לרנס דוידסון - אבא רופא מרדים ואימא רופאת ילדים; אח לארנסט, שכשהגיע לישראל הפך להיות אורן. סיפור חיי מתחיל בהיסטוריה של משפחתי שכן כפי שאמר יגאל אלון: "אדם ללא עבר ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
ראשית ברצוני להודות לאשתי, האישה המדהימה בעולם - נורית לבית שפר, בתם של מרים שתזכה לחיים ארוכים ובת לאדם הנפלא ביותר שהכרתי בחיי - חיים שפר ז"ל. איש שהיה עבורי דמות ומופת, אב משפחה ואיש עסקים מצליח, אדם שכל-כולו לב גדול ונתינה לזולת. כמה אתה חסר לי, אני מקווה שאתה צופה וגאה שם למעלה. בנותיי, רז, רומי ולירי, אתן הגאווה הגדולה של חיי. האישיות שלכן, התרומה שלכן לחברה והנשים שגדלתן להיות - אתן עושות אותי לאבא גאה.
אימי נולדה ב-27 ביולי 1940, ישר לתוך תופת השואה, בעיר קובנה שבליטא. לפני כמה שנים יצא לאור ספר ששמו "ילדי גטו קובנה", ובו פרק על אמי. ברצוני להקריא לכם שתי פסקאות שמציגות בתמצית את הסבל הגדול שעברה משפחתי בשואה. סבתא שלי דבורה מספרת בספר: "ב-28 באוקטובר 1941, היום השחור משחור של הגטו, נשלחנו בזמן הסלקציה לצד השמאלי ושרדנו. אני עדיין יכולה לשמוע את הבכי המר שבקע מבתי הגטו בזמן הפעולה שנקראה "אקציית הילדים". הייתי בת מזל שהצלחתי להחביא אותך במטבח של חברתי. הדלת שהובילה למטבח הוסוותה מאחורי ציפוי קיר וכוסתה במחבתות ובסירים. היות שהיית חולה בשעלת דחפתי מגבת לתוך פיך בכל פעם ששמעו את הגרמנים. רק בנס לא התגלינו. אביך ואני חשבנו רבות כיצד נוכל להוציא אותך מהגטו. שיחדנו את השומרים, הכנסנו אותך לתוך שק תפוחי אדמה שמולא בקש, וכך הוצאנו אותך מהגטו והעברנו אותך לגברת ליטאית גויה בשם אנלה, שעם השנים קיבלה תואר חסידת אומות עולם מיד ושם".
סבתא שלי הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף, סבא שלי קפץ מהרכבת והצטרף לפרטיזנים ביער. משפחת לוינסקי, המשפחה של סבתי, נספתה כולה בשואה. את סיפור השואה של משפחתנו אני אסיים עם הפרק השני של הספר, שהוא פרק הגבורה. כך כותבת אמי: "סיימתי את לימודי הרפואה ב-1964. התחתנתי עם דוידסון, חברי ללימודים. בננו אורן נולד ב-1964 ובננו השני סימון נולד ב-1970. ב-1972 עלינו לישראל. יש לי שש נכדות ומשפחה נפלאה.
החיבור של משפחתי לספורט החל אצל סבא שלי. סבא שלי היה קפטן נבחרת ליטא למכבייה השנייה בישראל. הוא הגיע למכבייה יחד עם אחיו הצעיר פסח, שאימא שלי קרויה על שמו. סבא שלי חזר לליטא, ופסח נשאר בארץ ממניעים ציוניים. הוא הצטרף לתנועת השומרים, ונהרג בקרב בבית יוסף בעמק בית שאן ב-19 ביולי 1938. פסח קבור בשיח' אבריק לצדו של אלכסנדר זייד. משפחתו של אבי, סבא וסבתא דוד ואנה, ברחו מהנאצים בבלארוס והשתכנו בקובנה. אבי בוגר פקולטה לרפואה מאוניברסיטת סמולנסק ברוסיה, והיה לרופא מרדים בעל שם, שאת עיקר שנותיו עשה בבית החולים הלל יפה בחדרה. אימא שלי, רופאת ילדים מיתולוגית בעיר נתניה, שטיפלה באלפי ילדים, ועד היום בכל מקום שאני הולך איתה, כולם מחבקים, מנשקים, וקוראים לה ד"ר דוידסון.
לאחר שנים רבות שבהן השערים של ברית המועצות היו סגורים ליציאת יהודים, ב-1972 אושרה יציאתה של משפחתי מברית המועצות. לאחר העזיבה היהודים כולם הועברו לווינה, אוסטריה, ושם היו שלושה שלטים: קנדה, ארצות הברית, ישראל. הוריי הצעירים, שמלווים בסבתא וסבא דבורה ומשה, ששרדו את השואה, בשל הרוח הציונית החליטו להגיע לישראל. בפברואר 1972 עלינו לישראל, ומייד הגענו לאולפן בצפת, שם שהינו חצי שנה. לנתניה הגענו לאחר האולפן ומאז משפחתי התגוררה בעיר האהובה עליי כל כך, העיר נתניה.
החלום של אבא שלי היה לגור ליד הים היפה של נתניה, וכך היה. ובזכות החריצות של הוריי והעבודה סביב השעון, החלום של אבי התגשם ועברנו לגור לצד חופיה המדהימים של העיר נתניה. הים מהווה עד היום חלק מהותי בחיי, וגם בחייו של אבי, שלא מפסיד יום אחד בים גם בגיל 82.
בגיל שבע, כמו ילד טוב ליטא, נשלחתי לחוג שחייה. כמובן אי-אפשר בלי חוג פסנתר, ועניין הפסנתר מסתכם בשנתיים נגינה - יונתן הקטן. לא התפתחתי מאז, ואחרי שנתיים פטרו אותי מהמוזיקה ונשארתי בשחייה. במשך 11 שנים התאמנתי בשחייה באופן מקצועי. לענף קיבל אותי אדם שהשפיע עליי רבות, מורי הרוחני, המקצועי והחינוכי שמריהו נאבל, זיכרונו לברכה, שנפטר בגיל 99, רק לפני שנתיים. אני וחבריי לשחייה מודים לך על כל מה שעשית עבורנו במשך כל השנים. אומנם לא הגעתי למשחקים האולימפיים כמו יואל, והסתפקתי רק בצמרת השחייה הישראלית, אך היום, כאדם בוגר ואבא לשלוש בנות, אני מבין לחלוטין שהתקופה של השחייה בהפועל נתניה הייתה המעצבת והמשמעותית ביותר בחיי. שם קיבלתי ערכים של משמעת, חינוך, עמידה בלחצים, עבודה קשה. חבריי לקבוצה, ששחו איתי - כולם אנשים נפלאים, מטובי בניה ובנותיה של הארץ הזאת, קצינים בצבא, טייסים, אנשי אקדמיה, יזמי הייטק. אבל החשוב ביותר: תרומתם לחברה הישראלית היא באמת יוצאת מהכלל. הפרק של השחייה בחיי עיצב אותי, לימד אותי להתמודד עם מצבים קשים ולהתגבר על מכשולים בחיי. מעל בימה חשובה זו אני רוצה לומר תודה ענקית לאיש והאגדה שמריהו נאבל.
לאחר שחרורי מהצבא למדתי במכללה האקדמית בווינגייט, מקום שבו גדלים המורים, המאמנים והמנהלים של הספורט הישראלי. הדבר הכי טוב שקרה לי בווינגייט הוא הגברת היפה שיושבת פה למעלה, נורית שפר, כיום דוידסון. נורית היא המתנה הטובה ביותר - - המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל. אז תודה רבה למכללת וינגייט על הזיווג הזה. כשהכרנו, עבדנו ללא הפסקה. נורית - במחול, ואני כמאמן שחייה צעיר תחת שמריהו. כל כך אהבתי את עיסוקי כמאמן. נתתי את נשמתי וכל-כולי למען השחיינים שהתאמנו אצלי, וכל זאת היה כמעט בהתנדבות. אולם אין לי צער על כך. למדתי משמריהו מה שלא הייתי יכול ללמוד בשום מקום בעולם.
בגיל 26 קיבלתי הצעה מאגודה צעירה וממנהלה, שהפך לימים להיות החבר, המנהל והשותף הכי מדהים שיכולתי לקבל - דוד סגל. שנה לאחר מכן מצאתי עצמי מאמן ראשי באגודה צעירה. קיבלתי מדוד סגל הזדמנות שעד היום אני מודה לו עליה, וכאן החלה תקופה מאתגרת ומעצימה. במשך עשר שנים מילאתי תפקיד של מנהל מקצועי באגודה שצמחה להיות מהר מאוד לאחת האגודות המובילות בישראל. השחיינים שהתאמנו אצלי היו לילדיי. תוך תנאים קשים, אימונים סיזיפיים במשך כל ימות השבוע, הגענו להצלחות. אבל חשוב יותר מההצלחות - הפכנו למשפחה: השחיינים, ההורים, מנהל האגודה, וכל אדם שהיה חלק מהפרויקט המדהים שהקמנו, בני הרצליה. כל שחיין ושחיינית שהתאמנו בקבוצה גדלו להיות אנשים נהדרים ומובילים בתחומם. בשנים הללו הפכתי למאמן מוביל במדינת ישראל, חלק מצוות מאמני נבחרות ישראל, קדטים, נוער ובוגרים. זכיתי להוביל את נבחרות ישראל בתחרויות בינלאומיות רבות. בו בזמן מילאתי את שליחותי - כן, כן, לא יודעים - מורה בבית ספר אורט גוטמן במשך עשר שנים. עשיתי זאת מתוך תחושת שליחות גדולה ומאהבה אמיתית למקצוע. חינכתי 34 גברים חסונים בכיתות י"א-י"ב, נערים בשיא התפתחותם ובשיא המרץ שלהם. היה מאתגר, אך האתגר דרבן אותי ויחד הפכנו ליחידה אחת. כולם, ללא יוצא מהכלל, סיימו עם בגרות מלאה. התלמידים, שאיתם אני שומר על קשר עד היום, כולם אנשים נורמטיביים שתורמים לחברה, בעלי משפחות ומפרנסים בכבוד. אני גאה בכם, תלמידים שלי.
כשהייתי בן 22, בצוהרי יום שישי, כהרגלי הלכתי לעשות קניות בשוק בנתניה ולאכול את הסנדוויץ' הכי טוב בעולם - חיים ידיים. פגשתי שם את איציק אלגבי, אדם מיוחד שליווה אותי מגיל צעיר בכל דרכי כשחיין. איציק אדם נפלא, תמיד נרתם לעזור לכל אדם שנקרה בדרכו. יש לי זיכרונות באמת מכל השנים שהכרתי את איציק. הזיכרון החד ביותר הוא אותו יום שישי. איציק חיבק אותי, כהרגלו, בשוק, ושאל אותי מה אני עושה בקיץ. לא הספקתי לענות והוא כבר פקד עליי שמיום אל"ף אני מתחיל ללמד שחייה במרכז אביחיל. איציק, לצערי, נרצח במושב אביחיל בידי פורץ ב-22 באוקטובר 2012. בהשראתו של איציק נולד פרויקט חיי - מועדון השחייה הפועל דולפין נתניה, שהפך במשך השנים לאימפריה של שחייה. מועדון עם למעלה מ-1,000 שחיינים כל שנה, אלופי ישראל לבוגרים, שחיינים אולימפיים, נוער וצעירים. פרויקט הספורט - באמת אחד הנפלאים שיש במדינת ישראל, שמחנך דורות של ילדים ונוער עם תוכניות חינוכיות של עזרה לאוכלוסייה המוחלשת. גאווה גדולה גדולה בליבי על מפעל החיים, שעדיין חי ובועט וימשיך עוד שנים רבות להשפיע על אלפי ילדים. כל זאת לא היה קורה לולא פגשתי אז בשוק את איציק היקר.
בשנת 2016 נבחרתי לכהן כיושב-ראש איגוד השחייה בישראל וחבר בוועד האולימפי. אני מלא גאווה על חמש שנים מלאות בעשייה ועל מהפך גדול שעשינו באיגוד השחייה בישראל, משינוי של מערכת האיגוד, דרך המאמנים - והדרך המקצועית. מ-2,000 שחיינים תחרותיים הגענו ל-8,000. הצלחות אדירות בזירה הבן-לאומית, וכמובן גולת הכותרת - טוקיו 2020, 2021, תחרות השחייה הגדולה בהיסטוריה של המשלחת הישראלית. הדרך לוותה במאבקים רבים מאוד. היו מתנגדים, נתקלנו בקשיים. לא הרמתי ידיים. בעזרת אנשים טובים שאכפת להם, כמו חברי יואב ברוק וידידי הקרוב אלכס בלווטניק, שתרם לפרויקט אדיר של השחייה הישראלית, חברי הנהלה שתמכו בהחלטות הלא פשוטות שהיו לנו לקבל - אני גאה שלאחר חמש שנים אני משאיר איגוד למופת, עם הצלחות והישגים. אני מלא תודה לכל חברי איגוד השחייה, ובעיקר לאדם הכי קרוב אליי, למנכ"ל איגוד השחייה, ששיתף איתי פעולה יד ביד, אמיר טיטו - תודה רבה. תמיד אהיה אוזן קשבת עבורכם. אני אוהב את השחייה הישראלית אהבת אמת, ואפעל מבית חשוב זה למען השחייה הישראלית, ולמען הספורט הכללי בכלל.
יצא, מה לעשות, שהנאום הזה מתקיים בעיצומם של המשחקים האולימפיים בטוקיו, האירוע הספורטיבי הכי גדול, הכי מתוקשר, והכי נוצץ שנערך על פני כדור-הארץ. מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם מרותקים למסכי הטלוויזיה וצופים באדיקות בענפי הספורט השונים. מדינות שלמות עוצרות נשימתן, בחלקן אף עוצרים שיעורים בבתי ספר כדי להיות עדים להיסטוריה מקומית. כנראה שאף אחד, גם בבית הזה, לא ישכח היכן היה כשארטיום זכה בזהב אולימפי בהתעמלות קרקע עבור מדינת ישראל. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הספורט הוא מהתחומים החשובים ביותר עבור בני האדם, מבחינת התרבות והחינוך, מבחינה הישגית, בריאותית וכמובן - מקור לגאווה לאומית.
דווקא בשנה שבה העולם עצר מלכת ואנשים נאלצו להסתגר בבתיהם, בשנה שבה מערכת הבריאות עמדה ועוד עומדת במבחן, קיבלנו חותמת נוספת לחשיבות הספורט בחיינו. ואני לא מדבר רק על הספורט המקצועני. ברמת היום-יום - החוגים שבהם משתתפים הילדים שלנו, חדרי הכושר, שיעורי הפילאטיס שמעבירה השכנה, וההליכה שההורים עושים ברחובות אחרי ששוקעת השמש. כולנו מכירים את תחושת הסיפוק שמגיעה אחרי אימון, אם מדובר בריצה, משקולות, שחייה או משחק כדורגל שכונתי - זה לא משנה. מרגישים טוב, חזק ובריא יותר. כבר הוכח מדעית שספורט משפר את מצב הרוח, ולאנשים העוסקים בו סיכוי נמוך יותר לשקוע בדיכאון או לפתח מחלות.
כפי שכבר הבנתם - אני מקווה שהבנתם - הספורט קרוב מאוד לליבי. יחד עם נושא החינוך אלה התחומים שאשאף לקדם בתפקיד. מדובר בעולם שלם, אך לשם פיתוחו יש צורך בגורמים רבים, אדוני היושב-ראש, בעבודה משותפת, בהזרמת כספים, בשינוי התודעה, במתקנים, תשתיות, אגודות ואיגודים, מאמנים ומדריכים.
אל תיתנו למדליות שאנחנו זוכים בהן עכשיו להטעות אתכם: מדובר ביוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל בכלל. המרכיב המרכזי בספורט הוא החינוך. דרך הספורט אפשר להקנות לילדינו את החינוך הטוב ביותר, חינוך שיתקשו לקבל במקומות אחרים. החינוך בספורט חשוב לא פחות ממדליה אולימפית. קיבלנו לכך הוכחה, הדוגמה הטובה ביותר, בדמותו של ארטיום, שזכה בזהב היסטורי אבל גם מבחינה אישיותית יכול לעמוד על הפודיום של החיים. ילד שעוסק בספורט במסגרת אגודתית תחת מאמן מוסמך מקבל ערכים שקשה מאוד לקבלם במערכת החינוך ולעיתים אף לא בבית: משמעת, עמידה באתגרים, כבוד לחברים בקבוצה ולמתחרים, שימוש בשפה תרבותית, סבלנות וסובלנות. ילד שיהיה במסגרת ספורטיבית ידע לנצח ולהפסיד בכבוד ולא יסתובב ברחובות ויסתבך בבעיות כלשהן. מבחינה סטטיסטית ספורטאים, לאו-דווקא מקצוענים, יגיעו לאקדמיה באחוזים גבוהים ותרומתם לחברת תהיה גבוהה. אלה גם ילדים שמגיעים ליחידות מובחרות בצבא.
על המדינה, עלינו, חברי הכנסת, להתכנס יחד ולפעול למען מטרה זו. כל ילד וילדה במדינה צריכים לעסוק בספורט. כבר בבית הספר היסודי עלינו לדאוג שיהיו להם התנאים לכך, וזה אפשרי, רק צריך לרצות ולהציב את התחום גבוה בסדר העדיפות. ישנם הרבה מאוד אנשים טובים בוועד האולימפי ובמינהל הספורט, אנשים שבאמת רוצים, אבל עלינו להכין תוכניות לטווח ארוך, הכוללות מרכיבים רבים, ממתקנים דרך מאמנים ועד אגודות.
כמו בתחומים אחרים במדינת ישראל - רפואה, הייטק, מדעים, פרסי נובל - יש לנו פוטנציאל אדיר ואפשרות ריאלית להגיע להצלחות כבירות, אך עלינו ללמוד מהנעשה בעולם, ללמוד ולשכפל את הדברים הנעשים בצורה הטובה ביותר. בטח לא תופתעו: המצוקה הגדולה ביותר בספורט הישראלי היא המחסור במתקנים ובתשתיות. המצוקה קיימת בכל ענף וענף, והיא אמיתית. לצערי, ב-20 השנים האחרונות לא נעשה הרבה בנושא הזה. התנאים שבהם הספורטאים הצעירים מתאמנים בישראל הם מהגרועים בעולם. אני לאו-דווקא מדבר על ספורטאי-העל, דבריי מכוונים לתחתית הפירמידה - הילדים הצעירים, שהם דור ההמשך.
בישראל קודם כל בונים בית ספר ולאחר מכן חושבים על מתקני הספורט שצריכים להיות בתוך בית הספר. בדיוק כמו שמרימים גורדי שחקים ואז נזכרים במצוקת החניה בכבישים העמוסים. כפי שאמר יורם ארבל בעבר: ככה לא בונים חומה. המתקנים צריכים לשרת את בתי הספר, ואחר הצוהריים - את אגודות הספורט. חייב להיות קשר בין הגופים. אבל אנחנו במדינת ישראל רק הולכים אחורה. התנאים שבהם אנחנו התאמנו בשנות השמונים היו טובים יותר מהתנאים היום, ב-2021. מצוקת המתקנים משפיעה ישירות על מספר הספורטאים במדינת ישראל והנתונים מול העולם הם דרמטיים.
מצבנו בעולם עגום. מספר המשתתפים באגודות הספורט הוא מהנמוכים בעולם המערבי. לדוגמה, מדינה כמו דנמרק, שיש בה 6 מיליון תושבים - מעל מיליון אנשים רשומים באיגודים. בלוקסמבורג, מדינה של 600,000 תושבים, יש 120,000 ספורטאים. בנורבגיה - 38% בפינלנד - 20% וגם בצ'כיה המספר דומה. אצלנו, לא תאמינו למספר: בכל מדינת ישראל כ-150,000 ספורטאים רשומים באגודות ספורט. זה פשוט לא יאומן. מדובר על 50% מהם שהם בענף הכדורגל והכדורסל. השאר מייצגים 65 ענפי ספורט אחרים, וזהו הנתון הנמוך ביותר במדינות ה-OECD.
זה מדבר בעד עצמו, והסיבות לכך רבות ומגוונות. אחת הסיבות המרכזיות היא התשלום הגבוה שההורים צריכים לשלם - מהגבוהים בעולם בכל ענף וענף. הסיבה השנייה היא נושא מעמד המאמן - כבוד יושב-ראש הקואליציה, תתחבר אליי. מעמד המאמן הוא אחת המחלות הקשות בספורט הישראלי. אין הכרה במאמן כמקצוע אלא כעיסוק. צריך להבין, המאמן הוא לב ההצלחה בגידול הספורטאי. המאמן הוא הפסיכולוג, המלווה, מומחה בתורת הענף, האחראי על הכושר הגופני והתזונה, ויש לו השפעה שווה, ואולי אף גדולה יותר, על עתידו של הילד - מאשר הוריו. לפי מחקרים בעולם המאמן נתפס כמנהיג חינוכי של הילד, התומך בתהליך ההתבגרות ובהתאמת האהבה והערכים. עלינו לכבד את המאמנים, עלינו לשפר את תנאי העסקתם ושכרם. האם ידעתם, אדוני כבוד היושב-ראש, שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בכל אירופה שבה האימון לא מוכר כמקצוע? אי-אפשר ללמוד אותו בתואר. האימון פשוט נמדד כעיסוק. אתם הולכים לביטוח לאומי וזה רשום כעיסוק, לא כמקצוע. לעומת זאת במדינות האיחוד האירופי, שם אפשר ללמוד עד השגת תואר שלישי, דוקטורט באימון ספורט. רק עבודה קבועה ובצידה זכויות סוציאליות יעודדו כניסה של מאמנים צעירים לעסוק באימון.
צריך להבין, חברים, ארטיום הוא יחיד סגולה, מיוחד במינו. במדינת ישראל - וזה מספר שאף אחד, גם חברינו בש"ס יהיו בשוק ממנו - בכל מדינת ישראל, בענף שזכה בו אלוף אולימפי, יש 250 ילדים, נערים ונוער, רשומים באיגוד ההתעמלות. בכל המדינה 250. שמעתם את המספר הזה? זה המספר.
בשורה התחתונה, על-מנת לעשות שינוי של ממש בספורט הישראלי אנחנו חייבים תמיכה כספית; חייבים מבנה מסודר שיארגן את הספורט ההישגי במדינה; חייבים לדעת לאתר ולטפח כישרונות צעירים, כמו שמצאו את מר יואל רזבוזוב בצפון הארץ; חייבים לתמוך בספורטאים בזמן הקריירה ואחריה; וחייבים לבנות מתקני אימון - זה הדבר החשוב ביותר. הכל אפשרי, צריך לחלום, להקים תוכניות, ולצאת לעבודה.
אני לקראת סיום. בסרט האלמותי שנקרא "שדה החלומות", בכיכובו של קווין קוסטנר, הגיבור ריי נקרא בידי קול מסתורי לבנות אצטדיון בשדות התירס של איווה. הקול הזה, האלמוני, אומר: If you build it, he will come. שמע ובנה. אחרי שהאצטדיון היה מוכן ריי הופתע לגלות את גדולי שחקני הבייסבול האמריקנים משחקים בו. כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אופוזיציה או קואליציה, חרדים או לא חרדים, זה לא משנה. If we build it, they will come. אם נבנה מתקנים, הם יבואו - ההישגים, המדליות, הילדים, הספורטאים, כולם יבואו, זה תלוי בנו.
לפני עשר שנים - יואל, תהיה איתי - לפני עשר שנים, בשנת 2012, היה יום מאוד מאוד חורפי, ממש חורף. התקשר אליי חברי היקר יואל רזבוזוב, הוא היה אז חבר מועצה, והציע לי לבוא למפגש שבו יאיר לפיד מכריז על הקמת המפלגה. זה היה בצורן, היה שם בוץ, אני זוכר. הסכמתי ובאתי. ביום הזה, שבו שמעתי את יאיר, התחברתי לדרך ולמנהיגות שהציג, וחשוב מכול - האמנתי לו. האמנתי לכל מילה שיצאה לו מהפה. עד היום אני מאמין לו. מאז, במשך עשר שנים אני חלק ממשפחה מדהימה ומופלאה שנקראת יש עתיד, עם אנשים יוצאי דופן. הייתי שנים רבות ראש מטה נתניה, פעלתי עם הרבה מאוד אנשים מדהימים, בעיר שלי ובכלל בארץ, ואני מעביר את המטה לחברי רון פרי.
אני מודה לכל מי שעבד איתי במשך השנים על שנים של ביחד למען מטרה משותפת. ולחבריי חברי הכנסת, אני אוהב אתכם, אתם אנשים מדהימים - גם אתה אדוני היושב-ראש, אתה מדהים יותר מכולנו. אני רוצה להגיד לכם שבשלושה השבועות שאני פה הכרתי אנשים נפלאים מהאופוזיציה - חרדים, דתיים, חילונים, ערבים, יש פה אנשים מדהימים. אנחנו צריכים לשלב כוחות, אני יודע שזה קשה קואליציה-אופוזיציה; היום אנחנו קואליציה ואתם אופוזיציה, מחר אנחנו נהיה קואליציה ואתם אופוזיציה, עוד שנה נהיה קואליציה ואתם אופוזיציה, אבל נעבוד ביחד - -- - למען הילדים שלנו. אני רוצה להגיד תודה לצוות שלי: אוריין קריבושי, ערן פלגי ורז האובר, אני אוהב אתכם, ותודה רבה לכולם.
