- קונדוליזה רייס, שהייתה היועצת לביטחון לאומי (2005-2001) ושרת החוץ (2009-2005) בממשל ג'ורג' בוש הבן, אשר החל את המלחמה באפגניסטן, כתבה בגוף ראשון את מאמרה בוושינגטון פוסט וכך מובאים כאן עיקריו.
זה לא היה צריך לקרות בצורה הזאת. המראות של אפגנים נתלים על מטוסים אמריקניים בנמל התעופה בקאבול הם קורעי לב. העובדה שזה מתרחש פחות מחודש לפני יום השנה ה-20 לפיגועי 9/11, היא קשה להבנה ולקבלה. כל אחד מאיתנו שישב בצומת קבלת ההחלטות עשה טעויות – לא משום שלא ניסינו או משום שהיינו אדישים. ארה"ב לא יכלה להתעלם מהמדינה הפורעת שנתנה מקלט למי שתקפו אותנו ב-9/11. יבוא היום בו ניתן יהיה להעריך היכן נכשלנו והיכן הצלחנו.
כבר עכשיו ניתן לומר, כי לנוכח נפילת קאבול עולה שיח בלתי הוגן: להאשים את האפגנים. כוחות הביטחון האפגנים נכשלו, ממשלת אפגניסטן נכשלה, העם האפגני נכשל. הנשיא ג'ו ביידן טען, שארה"ב נתנה לאפגנים כל סיכוי לקבוע את עתידם, כאילו שהם בחרו בטליבאן.
לא, הם לא בחרו בטליבאן. הם לחמו ומתו לצידנו ועזרו לנו להביס את אל-קאעידה. כאשר עבדנו לצד האפגנים ובעלי בריתנו, הרווחנו זמן כדי לבנות את מערכת המאבק בטרור העולמית והמקומית הנוכחית שלנו, אשר שומרת על בטחוננו. בסופו של יום, האפגנים לא הצליחו להחזיק את עצמם בלי הסיוע שלנו וכוח האוויר שלנו. אין זה מפתיע שהכוחות האפגנים איבדו את רוח הלחימה, כאשר הטליבאן הזהיר שארה"ב נוטשת אותם ושמי שמסייע לה ומשפחותיהם ייהרגו.
לא, הם לא בחרו את הטליבאן. הם ניצלו את ההזדמנות לבנות חברה מודרנית בה ילדות לומדות, נשים עובדות וזכויות האדם נשמרות. לא, הם לא בחרו את הטליבאן. הם בנו דמוקרטיה עם מנהיגים נבחרים שמדי פעם נכשלו, אבל לא התייחסו לעמם באכזריות כפי שעושים רבים באיזור. הממשלה לא הצליחה להדביר את השחיתות והסחר בסמים, ובזה היא דומה לממשלות רבות בעולם. 20 שנה לא הספיקו כדי להשלים את המסע משלטון הטליבאן בנוסח המאה השביעית ומ-30 שנות מלחמת אזרחים לממשלה יציבה. ייתכן שהן גם לא הספיקו כדי לנצל את הישגינו במאבק בטרור ולהבטיח את בטחוננו. אנחנו והם נזקקנו ליותר זמן.
מבחינה רשמית, המלחמה באפגניסטן איננה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב; מלחמת קוריאה נמשכת עד היום משום שהקרבות הסתיימו בהפסקת אש ולא בהסכם שלום. קוריאה הדרומית לא הגיעה לדמוקרטיה במשך שנים. 70 שנה מאוחר יותר, 28,000 חיילים אמריקנים מוצבים שם, בהודאה לכך שאפילו הצבא המודרני של הדרום אינו יכול לבלום לבדו את קוריאה הצפונית. אז מה השגנו בחצי-האי הקוריאני? משוואה יציבה, בת-ברית פגיעה ונוכחות משמעותית בהודו-פסיפיק.
אפגניסטן איננה קוריאה הדרומית, אבל ייתכן שהשגנו תוצאה סבירה בהשקעה הרבה יותר קטנה. יותר זמן לאפגנים לא היה חייב לבוא לידי ביטוי בהזרמת כוחות לוחמים, אלא רק בנוכחות בסיסית לצורך אימון, סיוע אווירי ומודיעין. יותר זמן עבורנו עשוי היה לחזק את יכולתם של המודיעין ומערך המאבק בטרור להגן על שטחנו ועל בעלות בריתנו מפני פיגועים. יותר זמן עבורנו היה עשוי לשמר את בסיס בגראם באזור מסוכן הכולל את פקיסטן ואת המדינה המסוכנת ביותר במזרח התיכון – אירן.
לא רצינו לתת יותר זמן לעצמנו ולאירנים. מובן. אבל כל כך מיהרנו, עד שעזבנו באמצע עונת הלחימה. אנחנו יודעים שהטליבאן נסוג בחורף. אולי היינו מחכים עד אז ונותנים לאפגנים קצת יותר זמן לפתח אסטרטגיה למניעת הנפילה הכאוטית של קאבול? כעת עלינו לחיות עם התוצאות של מהירותנו. עלינו לעשות ככל הניתן כדי לגייס את בעלות בריתנו באזור ואת הקהילה הבינלאומית כדי להרגיע את אופי שלטונו של הטליבאן. הבה נקווה שמנהיגי הארגון מתכוונים לכך כאשר הם אומרים שלא ינהגו באכזריות כפי שעשו בעבר.
בינתיים, הממשל אינו יכול פשוט להצהיר שאמינותנו לא נפגעה – כי היא כן נפגעה. אמינות אינה ניתנת לחלוקה. רוסיה, סין ואירן בוחנות אותנו. התמונות של הימים האחרונים יוצרות דימוי של ארה"ב בנסיגה. כעת יש לחזק את המחויבות שלנו לאוקראינה, עירק ובמיוחד טייוואן. אנחנו חיים מחדש את סייגון, וכדאי שנחזור על פרק אחד מאז: הצלנו אלפי וייטנאמים שסייעו לנו והיו בסכנה. לא הוצאנו את כולם ורבים סבלו מידי כוחות הצפון. אבל אלו שכן קלטנו, ילדיהם ונכדיהם תורמים מדי יום לחיזוק המארג האמריקני. גם אם לא נעשה שום דבר נוסף, עלינו להעניק בדחיפות מקלט לכל האפגנים שנתנו בנו את אמונם. עלינו להוכיח שעודנו מאמינים בהם.
