המשל של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', אודות ייחודו המופלא של חודש אלול, כבר התפרסם בדורות האחרונים בכל תפוצות ישראל והפך לשם-נרדף לחודש אלול - "המלך בשדה", וזהו לשונו של אדמו"ר הזקן בספרו לקוטי תורה: "משל למלך, שקודם בואו לעיר, יוצאין אנשי העיר לקראתו, ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין [ויכולים] כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.
ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואחר-כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת [רק] המובחרים שבעם ויחידי סגולה.
וכך הענין על-דרך-משל בחודש אלול, יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה, כי הנה כתיב "יאר ה' פניו אליך", שהוא ענין הארת י"ג מידות, שיהיה פנים בפנים, דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו יתברך למקור נשמות ישראל, על-ידי שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו יתברך, לדבקה בו בלב ונפש מעומקא דליבא במסירת נפש".
הרבי מליובאוויטש העמיק במשל זה עוד ועוד, לאורכו ולרוחבו, וגילה בו פנינים ומרגליות המאירות באור נפלא את מהותו של חודש אלול ושל עבודת התשובה.
בקריאה שטחית נראה כי ישנם במשל שני מצבים: ישנו המקום והמצב של עיר המלך ו"היכל המלך" - "עיר מושב", מקום הצדיקים, ה"מובחרים שבעם ויחידי סגולה", וישנו מצב ודרגה של "שדה", מקום עבודת האדם בחיי היומיום, "לעבדה ולשמרה", עבודת ה' של יהודי עם ענייני העולם להעלותם לקדושה.
אך בהמשך דברי אדמו"ר הזקן מתברר שהמשל עוסק גם במקום ובמצב שלישי ושונה לגמרי - ה"מדבר": המדבר הוא המקום השלילי, כפי שהתורה מכנה אותו "מקום נחש שרף ועקרב", מקום של דברים רעים ומזיקים.
בניגוד ל"שדה" שבו על-ידי יגיעה ועבודה נכונה, ניתן לגדל דברים טובים ומועילים, ארץ חיטה ושעורה ואילנות ופירות; הרי שהמדבר הוא "ארץ לא זרועה" - כפי שמטעימה זאת תורת החסידות: זהו המקום שכל ה"לא", הדברים השליליים, זרועים בו וגדלים בו. מקום שכביכול "אין אני והוא יכולים לדור", אור ה' אינו מתגלה שם. מקום חושך רוחני, שבו כל המעשים ודיבורים ומחשבות אשר לא לה' המה, כפי שהפסוק מתאר זאת "ארץ ציה וצלמות, ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" - "אדם" הוא אדם העליון, הקב"ה, שאינו מתגלה ב"התיישבות" במדבר.
וזהו חידושו המופלא של משל המלך בשדה: התגלותו של המלך, הארת י"ג מידות הרחמים, שכפי שמבואר במאמר באריכות - הוא אור נעלה ביותר שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות; איננה ב"שדה", רק עבור אלו שאינם נמצאים תמיד בקירוב להיכל המלך, מפני היותם "אנשי שדה", העוסקים בענייני העולם הזה.
ההארה העצומה והמיוחדת של י"ג מידות הרחמים בחודש אלול, נועדה בעיקר עבור אלו שאינם נמצאים עדיין כלל בשדה; אלו שמקומם ודרגתם היא מדבר, "ארץ ציה וצלמות", השקועים ב"לא", בתאוות העולם ובהיפך רצונו של הקב"ה.
עבור יהודים אלו מגיע ו"יורד" המלך לשדה; המלך מוותר על הדרת המלכות, על "מלך ביופיו תחזינה עיניך", כדי להיראות מקרוב לאותם יהודים הנמצאים במדבר, להאיר עד אליהם את אותו אור של י"ג מידות הרחמים, על-מנת שיעשו הם אותו צעד קטן, ייצאו מהמדבר, יגיעו לשדה וידבקו במלך.
וזוהי כוונת המשל שהמלך לא רק מקבל את כולם ב"סבר פנים יפות", אלא גם "מראה פנים שוחקות" ובהדגשה חוזרת ונשנית "- "פנים שוחקות לכולם": פנים שוחקות מבטאות תענוג, לא [רק] תענוג מסיבה של הנאה ונחת רוח מדבר נוסף וחיצוני, מה שמכונה בלשון החסידות "תענוג מורכב"; אלא "עונג עצמי", תענוג שאינו מגיע מסיבה כלשהי, עונג פנימי מעצם קיומו של הדבר. הקב"ה מראה ומגלה לכולם, גם ובעיקר לאותו יהודי הנמצא ב"מדבר", שהעונג וההנאה של הקב"ה ממנו, לאמיתו של דבר איננה תלויה במעשיו, שרק אם יקיים תורה ומצוות ויעבוד את ה' באהבה ויראה - רק אז הקב"ה יתענג ממנו; אלא האמת היא שבפנימיות יש להקב"ה "עונג עצמי" מעצם קיומו של היהודי, ללא הבט כלל על מצבו הרוחני!
והסיבה ל"עונג עצמי" זה היא, משום שבעומק פנימיות הדברים, הרי הקב"ה והיהודי הם דבר אחד ממש. כפירוש המגיד ממזריטש, רבו של בעל התניא, על הפסוק "עשה לך שתי חצוצרות", מלשון "שתי חצאי צורות", שהקב"ה והיהודי הינם כביכול שני חצאים של אותו המטבע. היהודי הוא חלק א-לוה ממעל, וכש"תופסים" יהודי תופסים את הקב"ה עצמו - "עצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו". לכן, כשם שהעונג הפנימי העמוק ביותר של האדם הוא מעצם קיומו, כך גם אצל הקב"ה ה"עונג העצמי" הוא מעצם קיומו של היהודי.
ועונג פנימי ועמוק זה, שבדרך כלל הוא נסתר ומכוסה לגמרי, גבוה מעל גבוה; הרי בחודש אלול, כאשר "המלך בשדה", מתגלה אותו עונג פנימי ב"פנים שוחקות", באותו גילוי מופלא של י"ג מידות הרחמים, בתוך ימי החול והחולין ועבודת ה"שדה". כך שגם אותו יהודי הנמצא במדבר יכול ורשאי לקלוט ולראות גילוי עצום זה של אהבתו של המלך שלמעלה מכל סיבה והיגיון, והדבר נותן לו את הדחיפה ונתינת הכוח לצאת מהמדבר ולקבל פני המלך, כמים הפנים לפנים.
הרבי מוסיף נקודה עמוקה יותר: מעלתם של י"ג מידות הרחמים היא, שעניינן הוא תשובה. כלומר - ישנו הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, המתבטא בקיום התורה והמצוות, וכאשר חלילה נפגם וחסר משהו בקשר זה, אזי יש צורך בהתגלות הקשר הפנימי והעמוק יותר, שלמעלה כביכול מהתורה והמצוות - ענין התשובה, שעל-ידי גילויו, גילוי י"ג מידות הרחמים, מגיעים למקום גבוה יותר, ובכך מתקנים את הפגם שנגרם לפי שורת הדין מפני אותו חסר וחטא.
אך גם גילוי נפלא זה של ענין התשובה, הרי הוא תלוי במעשיו ובעבודתו של היהודי, שרק אחרי שיתעורר בתשובה בפועל, ויתגבר על יצרו ויחליט לשנות דרכיו, בכך יתחבר לאותו גילוי נעלה של י"ג מידות הרחמים.
לעומת זאת, העונג הפנימי המתגלה ב"פנים שוחקות", מעצם קיומו של יהודי שהוא עצם אחד עם הקב"ה, הרי הוא ענין פנימי וגבוה יותר מגילוי י"ג מידות הרחמים, שהרי איננו תלוי בתנאי כלשהו, אלא הוא קיים באופן נצחי ותמידי, עונג עצמי; נמצא אפוא שדוקא כאשר הקב"ה מאיר ומגלה את אהבתו לאותו יהודי הנמצא ב"מדבר" - דוקא אז ישנה 'עליית דרגה' עצומה בי"ג מידות הרחמים עצמן, שהן מגלות לא רק את אור התשובה בעולם, אלא גילוי עוד נעלה וגבוה יותר מכך, העונג הפנימי של הקב"ה בעצמותו.
כאשר מעמיקים ומתבוננים באור ועומק תורת הרבי על חודש אלול ועבודת התשובה, ניתן להתחיל להבין אפס קצהו של גודל מעלת העבודה המוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, רבנים ומנהיגי קהילות בישראל, להגיע לכל יהודי, גם הנמצא ושקוע במדבר, לגלות לו ולגלות בו - את אהבתו העצומה של הקב"ה, ואת אהבתו ורצונו האמיתי להתקרב להקב"ה, בהיותם דבר אחד ממש. ודוקא על-ידי התקרבותו מהמדבר אל המלך, בצעד אחד קטן, שהרי המלך עומד ממש כאן לידו ומאיר אליו פנים, מגיעים לגילוי הגבוה ונפלא ביותר, וזוכים לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, שנת גאולה על-ידי משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, מיד ממש.
