בשבת, 21 באוגוסט, אלפי פלשתינים עלו על גדר המערכת בגבול ישראל-רצועת עזה, בהפגנה שארגן חמאס עם יתר הפלגים ברצועה לציון יום השנה להצתת מסגד אל-אקצה (בידי צעיר אוסטרלי, 1969). בכך מימש חמאס את איומיו לחמם שוב את הגבול עם ישראל ולקיים הפגנות אלימות בסמוך למכשול הביטחוני. מאות פלשתינים התעמתו עם כוחות הביטחון הישראלים - הפורעים השליכו בקבוקי תבערה ומטענים ויידו אבנים על כוח צה"ל, ולוחם משמר הגבול נפצע אנושות מירי של פלשתיני דרך חרך בחומה, וימים ספורים לאחר מכן נקבע מותו. בעימות שהתפתח נהרג צעיר פלשתיני ונפצעו כ-40 מירי כוחות צה"ל.
מאז נמשכים מאמצי ההטרדה מהרצועה באמצעות הפרחת בלוני תבערה לכיוון שדות היישובים באזור עוטף עזה וכן הפגנות בסמוך למכשול הביטחוני. סגן יו"ר הלשכה המדינית של חמאס ברצועה, חליל אל-חיה, אמר כי חמאס אינו פוחד מישראל וכי על האומה הערבית להגביר את מאמציה כדי לשים קץ ל"כיבוש". לדבריו, המערכה מאז העימות האחרון היא מתחדשת ומתמשכת.
אירוע זה היה האלים ביותר מאז "שומר החומות" - תקופה של שלושה חודשים, שבהם נשמר השקט היחסי למרות הגבלות שהטילה ישראל על רצועת עזה במטרה לשלול מחמאס כל הישג בהשוואה למצב ששרר בה ערב המבצע. חמאס החל ליזום תקריות ועימותים אלימים נגד ישראל (שיגור שתי רקטות, הפרחת בלוני תבערה, ירי נגד כלי טייס ועימותים על המכשול הביטחוני) דווקא באותו השבוע שבו נרשם הישג עבורו כשישראל הודיעה על נקיטת הקלות ניכרות במדיניות הסגר: מציאת מנגנון להעברת הכסף הקטרי דרך האו"ם; אישור לכניסת 1,800 עובדים יומיים לישראל, ובנוסף כוונה להרחיב מספר זה באלפים נוספים בשבועות הקרובים; הרחבת מגוון הסחורות הנכנסות לרצועה (חומרי בניין – לראשונה מאז המבצע, כלי רכב ומשאיות, חלקי חילוף, מכשירים סלולריים); והגדלת הייצוא מהרצועה (בתחומי החקלאות, הטקסטיל, הריהוט).
ישראל מחפשת היגיון
דוברי חמאס, בהתאם לשיטה המוכרת של הסבר שיגורי רקטות לישראל כ"תקלה", מיהרו להבהיר, כי הירי על לוחם משמר הגבול היה יוזמה של אדם בודד, לא פעילות מתוכננת מראש. לטענתם, לא הייתה כוונה להגיע לעימותים אלימים, ואלה נבעו מזעם הציבור הפלשתיני עקב המצב ההומניטרי החמור השורר ברצועה. אולם, בד-בבד הם הודיעו על יישום תוכנית מסודרת לשורת פעילויות בהמשך, וזאת בתביעה להסרת "המצור" מהרצועה וכביטוי למחויבות הארגון לירושלים, בסיסמה: "חרב ירושלים לעולם לא תושב לנרתיקה".
מכונת התעמולה של חמאס המשיכה לשגר מטר של מסרים: "עזה לא תשתוק אל מול 'התוקפנות הכלכלית' של ישראל ולא תקבל את הסחיטה הישראלית"; "התחמקות של ישראל מההתחייבויות שהושגו והתחמקותה מהסרת 'המצור' מעל רצועת עזה יביאו להשבת הפעילויות העממיות שהופסקו בתחילת שנת 2021"; "המשך 'המצור' על הרצועה יכול לדחוף את הפלשתינים לעוד פעולות שלא ניתן יהיה לצפותן מראש", ועוד.
בישראל, כביכול הצד "הרציונאלי" במשוואה, מחפשים את ההיגיון המנחה את התנהלות חמאס ומנהיגו ברצועה, יחיא סנוואר, מייחסים לו הפרעה בשיקול הדעת ומעריכים, כי הוא מונע מתחושות משיחיות. גם מצרים זעמה על כך שחמאס שמט מידיה הישג מול ממשל ביידן, בדמות יכולתה להשכין רגיעה בזירת הרצועה. הזעם המצרי גבר בשל בחירת חמאס "לבעוט בדלי", תוך הפרת התחייבותו למנוע הסלמה ברצועה, דווקא בעת התקדמות מאמצי התיווך. בעקבות האירועים סגרה מצרים את מעבר רפיח למספר ימים.
אשר לסנוואר, נראה שהבנתו את המציאות עברה שינו ייסודי. לאחר שנבחר למנהיג חמאס ברצועה, הוא ניסה לשפר את המצב האזרחי והכלכלי באזור בשלושה ערוצים. מול מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלשתינית - ביוזמת הפיוס הבין-ארגוני ב-2017, הוא גילה נכונות להשיב לרשות את הניהול האזרחי ברצועה (אמנם ללא שליטה ביטחונית). מול ישראל - ניסיון לגבש הבנות להפסקת אש ממושכת תמורת שיקום הרצועה, הסרת "המצור" (במונחיו) ועסקה לחלופי שבויים ונעדרים. מול מצרים – ניסיון לשפר את דימויו תוך הצגתו כשחקן אחראי, שלא יאתגר את המצרים ויפסיק סיוע לגורמי טרור בסיני.
מה חמאס באמת רוצה
הערוצים מול עבאס וישראל נחסמו, וכשלו גם ניסיונות מצרים לקדם את הסרת "המצור" ועסקה להחלפת שבויים בין חמאס לישראל. לא רק זאת, אלא שסנוואר כמעט הודח בבחירות להנהגת חמאס ברצועה, שנערכו בראשית השנה. הניסיון לימד אותו, כי כאשר המצב שקט ורגוע אין לישראל סיבה להקל במגבלות המוטלות על הרצועה או להתקדם להסדרה, והדרך "לסחוט" הקלות מישראל היא ייזום אירועים בלתי צפויים והפעלת כוח מהרצועה.
ספציפית לגבי המוטיבציה הנוכחית של חמאס לחולל הסלמה, מורת הרוח של הארגון מהמצב החריפה משום שלכאורה הצלחותיו ב"שומר החומות" לא תורגמו להישגים בשיקום הרצועה. כמו-כן, המנגנון להעברת הכסף הקטרי דרך האו"ם דילג על העברת הכספים לעובדיו ולגופיו השונים ברצועה. לפיכך, מבחינתו, אמצעי הלחץ היחיד העומד לרשותו הוא כוח ההיזק, הנשען על התנהגות בלתי צפויה ומתבטא, למשל, בשיגורי רקטות לעבר ירושלים, שהיו יריית הפתיחה למבצע "שומר החומות", או בהסלמה שאירעה בימים האחרונים.
חמאס מבקש להתיש ואף לשחוק את ישראל באמצעות מערכה מתמשכת של הטרדות בלתי פוסקות, לסירוגין וממספר זירות – טרור ואלימות עממית מהרצועה, הסתה להתפרעויות בירושלים, שיגורי רקטות מלבנון, ועידוד טרור ביהודה ושומרון. כל זאת, על בסיס הערכתו שאין בכוונת ישראל לחולל כעת עימות צבאי נרחב ברצועה.
שתי חלופות אחרות
הגיעה העת שישראל תשנה את כללי המשחק, תחדל להיות צפויה ותנהג במדיניות יוזמת ותקיפה. במשחק הנוכחי של חתירה להבנות ואף הסדרה עם חמאס, ישראל מחזקת למעשה את מעמדו ככוח הפוליטי המוביל במחנה הפלשתיני, ובהכרח מחלישה את הרשות הפלשתינית ותורמת להצגתה כבלתי רלוונטית כפרטנר להסדר מדיני, תוך פגיעה נוספת בלגיטימיות שלה. כדי למנוע השלכות שליליות ובלתי-רצויות אלה, ובה בעת לנטרל את כוח ההיזק של חמאס, על ישראל לבחון שתי חלופות שלא דנו לעומקן עד כה:
- ניתוק מוחלט של רצועת עזה מישראל - סגירת מוחלטת של המעברים בין הרצועה לישראל. חלופה זו תואמת את מדיניות הבידול בין שטחי הרשות הפלשתינית שביהודה ושומרון לבין רצועת עזה שבשליטת חמאס, ומחייבת במקביל לחזק את תפקוד הרשות בגדה המערבית. חמאס יידרש להעדיף קשב לתחומים אזרחיים והשקעה בהם, עקב הרעת המצב הצפויה, על פני חתירה למימוש חזון "ההתנגדות" שלו. לחלופה זו חולשות, שכן היא לא תמנע את המשך החיכוך בין חמאס, פלגים אחרים הפעילים בשטח הרצועה ותושביה, לבין ישראל; היא תחייב את ישראל להנהיג הקלות בסגר הימי בשל לחץ בינלאומי לאפשר הגעת סיוע הומניטרי לרצועה מהים; היא עשויה לגרום מתיחות עם מצרים, שתהפוך בעל כורחה ולמורת רוחה ל"צינור החיים" היחיד לרצועה ובפועל האחראית למצב שם.
- מערכה מתמשכת נגד תשתיות הטרור ברצועה - תוך ניצול אירועי תקיפה שיוזם חמאס להגברת עוצמת התקיפה הישראלית וגיוון מאפייניה, כשהתכלית היא פגיעה בתשתיותיו, ביכולות היצור והשיגור של הרקטות ובזרוע הצבאית שלו. לשם כך יידרשו נחישות, סבלנות ויכולת ספיגה.
שתי החלופות, ביחד ובנפרד, עשויות להוביל לשלושה מסלולי התפתחות. החיובי - חמאס יתעשת, יסכים להבנות לגבי רגיעה ממושכת ויעמוד בהתחייבויותיו. ההבנות יחייבו את ישראל להקלות בסגר ומתן היתר לפרויקטים לשיקום הרצועה. מסלול התפתחות שני עלול להיות הידרדרות למערכה צבאית, שתחייב תמרון קרקעי צה"לי לשטח הרצועה, לשם פגיעה קשה עד כדי פירוק הזרוע הצבאית של חמאס. והשלישי - המשך ניהול סכסוך, שבמסגרתו ישראל לרוב מגיבה לפעולות מאתגרות של חמאס, תוך הסתגלות לסירוגין לתקופות של רגיעה והסלמה. אם אין רצון בצד הישראל לשנות את כללי המשחק ולקחת את הסיכון הכרוך בהתנהלות פרו-אקטיבית ובלתי צפויה, אזי יש להבין, כי נבחר המסלול השלישי של ניהול סכסוך והמשך התנהלותו בהתאם לכללי הסחיטה שיקבע חמאס.
