מקרה בראל חדריה שמואלי הוא מקרה ראוי לבחינה מדוקדקת משום שחשף השלכות רגישות של נקודת תורפה מורכבת וקשה בחברה הישראלית שהולכת ומחריפה במיוחד בשנים האחרונות. ככזו היא מאיימת על הלכידות האזרחית, על מעמדו של צה"ל ועל תחושת הביטחון של אזרחי המדינה, בתחום שיותר מכל תחום אחר מבטיח את קיומנו ואת שרידותנו כאן.
מורכבות הבעיה נגזרת ממספר סיבות שהמרכזיות בהן:
- שסעים חברתיים שאינם מטופלים כראוי
- פער-אמון בין הציבור לפיקוד העליון של צה"ל, בגלל מעורבות פוליטית גוברת של קציני צבא בסדיר ובמילואים בפעילות פסבדו-פוליטית או פוליטית מובהקת
- התרופפות הביטחון האזרחי בישראל - פנימי וחיצוני כאחד
- ריבוי "פרות קדושות" שאינן מגיעות לחשיפה הראויה ולדיון ציבורי פתוח
- משילות רופסת וחסרת עמוד שדרה, הפוגעת באיכות החיים ובסדר הציבורי
- חוסר הכרעה בסוגיות לאומיות עקרוניות - ביטחוניות, פוליטיות וחברתיות - שנויות במחלוקת, שממשיכות להתנהל ב"מחשכים" (דוגמת הסכמי אוסלו ותוכנית השלום של טראמפ) ויוצרות מתחים ועויינות בחברה היהודית בישראל. נמשך ומתגבר החשד שהניסיון להעמיד את הציבור בפני עובדות מוגמרות יחזור על עצמו.
חומרת הבעיה נובעת מהשפעה משולבת של סיבות אלה. במקרה בראל, נוהלו המהלך שהוביל לאירוע והטיפול באירוע משהתרחש, באופן לקוי. לדעתי לקה ניהול האירוע מבחינה מקצועית לפני הפגיעה ובתנאי הגזרה ואחרי הפגיעה לקה בכך שלא נחשף בזמן, לא דוברר כהלכה ועד לכתיבת שורות אלה, לדעתי, לא נוהל נכון ע"י שלטונות הצבא והממשלה.
את המשך הדיון בסוגיה זו אעשה כפי שהדברים נראים בעיני - אזרח ותיק במדינה, שראה, חווה וקרא על עשרות אירועים שבהם נפגעו חיילים ואזרחים בפעולות צבאיות מבצעיות ולא מבצעיות, שהמכנה המשותף לרובן הוא שתאורטית ניתן היה למנוע או לצמצם מאוד את הנזקים. אין זה מחקר אקדמי ואינני מתכוון להציג כאן טבלאות השוואה. מטרתי היא לתאר את האירוע כמי שלא נכח במקום (בדומה לרוב מכריע של אזרחי המדינה), לא ראה בפועל את הפגיעה בזמן אמיתי אבל צפה בסרטון המתאר את ההתרחשות סביב רגע הפגיעה בחייל; לא נכח בתדריך המוקדם שניתן לכוח שעמד מאחורי קיר המגן על קו הגבול, אבל הניח והבין בדיעבד שתפקיד הכוח היה לרסן את התפרעויות שליחי החמאס ולמנוע גישתם לגדר, פגיעה בה או חצייתה. בהכללה: למנוע מהחמאס הישגים ומאיתנו נזקים וכשלים.
עקרי הדברים להלן מבוססים על עדויות מהתקשורת, צילומים וסרטים ממקום האירוע, סיפורי עדים ועל דברים שנשמעו מפי מפקדי הכוח ומפקדים ששרתו באזור האירוע בנסיבות דומות ואחרות ומול אותו אויב עם אותן הנחיות-פעולה. כ"כ שמעתי עדויות ותגובות חברים ובני משפחה המתייחסים לאירוע. למען הגילוי הנאות אומר שזהו סרט אירועים מדומיין שעיצבתי לעצמי על יסוד כל האמור לעיל.
בוודאי יהיה מי שיכנה זאת משפט הבלתי-מעורב, ומכאן תשאל מיד השאלה מה ערך הדברים בתנאים אלה? תשובתי: רובו המכריע של הציבור הישראלי נמצא במצבי ונדרש לעצב תפישה ודעה על מה שהתרחש ומדוע קרה. אשמח לשמוע דעות אחרות משלי וביקורת קונסטרוקטיבית ומנומקת על הדברים, מפני שמה שאני עומד לעשות כאן, יעשה כל אזרח שיבקש לעצב עמדה בלתי תלויה משלו על האירועים, בטרם יציג מסקנה נחרצת, מנקודת ראות אנושית ונסיבתית משוחררת מפוליטיזציה ואינטרסים.
מבחינת מצב-הרוח הלאומי נכנסנו לאירוע בנתוני פתיחה גרועים: החמאס שוב מתגרה בישראל - בלונים, עפיפונים, ירי, פיצוצים, שריפת שדות וניסיונות חדירה וחבלה בגדר - הכל כתמול שילשום וישראל "מבליגה" אף-על-פי שיש לה מענים טובים או סבירים לרוב האתגרים, אילו באמת רצתה. כל הנזקים שנגרמו לחמאס בשנתיים האחרונות, היו כלא-היו, והציבור הישראלי סובל, ונדרש להבליג.
1 האמון בין הממשלה לציבור - רופף גם בשל המחלוקות הפוליטיות וגם בשל הביצועים הירודים לאורך זמן. מדיניות ההבלגה מול עזה בלתי מקובלת על חלקים נרחבים בציבור כי התנהלות צה"ל על הגדר -שגרתית, עייפה וחסרת-מעוף, (אפילו הלחימה בעפיפונים, בבלונים וברחפנים רופסת). השקט הביטחוני בעזה, בעוד נמשך אי-שקט רצוף וגובר לאורך גבול הרצועה הינו בלתי נסבל.
יש לזכור ברקע את המחלוקות האחרות מול מערכת הביטחון שאינן קשורות דווקא לגבול הדרום: אי-שקט באיו"ש, מחלוקת על פנסיות אנשי הקבע שאינן דומות משום בחינה לפנסיות האזרחיות המקובלות בישראל, ובשם הסולידריות עולות וצומחות שוב ושוב לממדים בלתי מתקבלים על הדעת, בהנהגת שר הביטחון וראש הממשלה. באותה שעה ממש, שכר חיילי החובה הוא בדיחה ותנאי הפרישה מאבדים את אחיזתם במציאות הכלכלית. עובדי 8200 מסרבים לרדת לנגב, הצוללות הן כביכול פרשת שחיתות, הישובים האזרחיים ליד הגבולות החמים בצפון ובדרום אינם מוגנים נגד ירי טילים ונפגעי צה"ל במיוחד אלו הסובלים מפוסט טראומה, ממשיכים להתמודד על זכותם להכרה בהם כנכים. פריצות וגניבות נשק ממחנות צה"ל, התאבדויות "מוזרות", אי-קיום שוויון החובות לכל האזרחים ועוד - זהו רק חלק מהרקע המלווה את אירוע החייל בראל שמואלי, שכל כולו עומד בסימן שאלה מבצעי גדול.
שגרה במורל שפוף היא מילת מפתח באירוע זה ובגלים שחולל. שיגרה אומרת בין היתר שהכול שקט ובשליטה, אבל גם שהחשיבה שבלונית, ההיערכות סטנדרטית, התכנון - קרוב לוודאי - שגרתי, הכוננות רופסת, הוראות ההפעלה ישנות ("... כמו שהיו אתמול ושילשום"), הצפי - כפי שהיה (לא אצל כולם, אבל בדרך כלל...) וכ"ב. לכאורה אין איום של ממש באופק, אבל קיימת מעין "אזהרה כללית" שהחמאס עשוי להפתיע בגבולות של גרימת נזקים "נסבלים", כגון שריפות.
מה ראתה העין האזרחית כאשר צפתה (בסרט) המתאר את המציאות בשטח:
החמאס מתנועע חופשי בשטח, כולל התקרבות לגדר, מפעיל בהופשיות כל מה שעולה על דעתו לרבות פיצוצים, אך למעט ירי חופשי מנשק חם; אם כי גם זה נשמע פה ושם. אנשיו מתמרנים בשטח באופן חופשי ומתקרבים לגדר כשאיש אינו יודע לאשורו אם יש בידיהם מטעני נפץ מוסתרים וכמה ואינו יכול להעריך אם יפעילו אותם היכן ומתי. איש גם אינו בוודאות שאינם מסתירים בכליהם או בבגדיהם אקדחים, רימונים או כ"ב; שגרה מוזרה בתנאי אי-וודאות מובהקים.
במסגרת ריקודי "ל"ג בעומר" שלהם, הם חורגים הרחק מעבר למגבלת 300 המטרים שקבעה ישראל כמרחק מינימום מהגדר. צה"ל מרחיק אותם פה ושם ב"מתינות" ובשלווה סטואית. ירי ספורדי ברגליים, פגיעה או שתיים מקריות הגורמות ל-2 הרוגים, אבל אינן ממלאות שום תפקיד אופרטיבי ביצירת משטר של סדר ליד הגדר, העולה בקנה אחד עם העמדה המוצהרת של צה"ל ועם ההסכמות הקודמות. ההנחיה השלטת היא לא להכעיס את חמאס יותר מדי, שמע "יתפרע" ויפעיל אמצעים לא נוחים ל"מדיניות ההכלה".
המו"מ עם מצרים מתנהל בקצב מזרח-תיכוני, החמאס פועל בקצב ערבי - סרבנות כוללת, ובמקביל ממשיך במלחמת התשה כרונית; בעיקר ע"ח ישובי העוטף. במונחים עזתיים זו אכן שלווה אמיתית. הצד הערבי מרדים את הצד הישראלי והישראלים מתמסרים ברצון להווי המזרח תיכוני שעיקרו השגרה המקוללת.
המהלכים של התקרבות הפורעים לגדר ולקיר המגן שמאחוריו חוסים צלפי צה"ל, מעיזים יותר ויותר; הם עומדים כבר סמוך לקיר, נעים לאורכו בחופשיות ומתגרים בכל מה שזז בצד השני וניתן להגיע אליו דרך חרכי הירי. איש בצד הישראלי אינו מבחין בסכנה המתפתחת, לא החיילים ולא המפקדים - נוסח מיניאטורי של "סיאסטה" מרצון, ברוח ערב מלחמת יום הכיפורים.
הפורעים, לאחר שבחנו את הערנות והנחישות הישראלית, הבינו את המסר... ; הם נרגעים ומעיזים יותר. רובים שקניהם מבצבצים מחרכי הירי עד כדי 20 או 30 ס"מ (ובעצם מדוע), נרגמים באבנים, נקשרים בסרט ע"י הפורעים בניסיון חצוף לחוטפם מידי החיילים ועד כאן שום דבר מצד צה"ל - לא החיילים ולא המפקדים - קללת השגרה, כבר אמרנו?!
צה"ל עדיין "מכיל" את האירוע. מעברו הישראלי של הקיר - אין תגובה ממשית. החייל שמול רובהו נעשה ניסיון החטיפה הצליח למנוע אותו, אבל לא שינה דבר ממנהגו; במקום שהקנה יבלוט 20 - 30 ס"מ, הוא בולט עתה 10 - 15 ס"מ. במקום להשליך רימון אל מעבר לחרך הירי (הוא גדול מספיק בהחלט לשם כך - אגב, מדוע?) ולהסביר לחצופים בדרך המובנת גם להם שהגדישו את הסאה ותמו המשחקים, נמשכים השקט והשלווה ועימם "משחקי ההטרדה" והסיכון המיותר. בדיעבד מסתבר שמח"ט הגזרה עמד במרחק של 2-4 מטרים מבראל ז"ל, וגם הוא "נרדם בשמירה"; גם אצלו צלצל פעמון האזעקה רק אחרי הירי - שוב אותה שיגרה ארורה המכשילה אותנו פעם אחר פעם.
המפגעים קראו נכון את התמונה ולא בפעם הראשונה - שגרה, הכלה, הבלגה, סבלנות, תדמית, פוליטיקה? --- בפועל הייתה המשמעות "ישחקו הנערים לפנינו" - אלא כאן באה היריה!. המפגעים גילו הזדמנות וניצלוה. גם אם לא קיבלו הנחיה מפורשת לפגוע באש חיה בחיילי צה"ל, הפיתוי והאינסטינקט החייתי מונעי שינאה עיוורת, המתורגמים להוראות הפתיחה באש שלהם, אומרים כנראה: לירות בכדי להרוג בכל הזדמנות אפשרית - האם הוראות הפתיחה באש הצה"ליות לוקחות בחשבון עובדות אלה? - מסופקני!. מי שאינו מבין את הפער הנובע ומשתמע מדפוסי התנהלות מנוגדים אלה, אינו מבין היכן הוא חי ולאן מועדות פניו. אם טרם למדנו זאת מהעבר, אנו בהחלט קשי-תפיסה.
זו תמצית השתלשלות העניינים בזירה, בהתניות שצויינו לעיל. מכאן ואילך החל מחול השדים. הכולל: פניקה הקשורה בחילוץ פצוע אנוש. ניסיון לחוץ וחצי-היסטרי להבין "איך הגענו לכך". לאן מוביל האירוע. תגובות אינסטינקטיביות מסוגים שונים, חלקן שגויות. דיווחים - שפע של דיווחים למעט דיווח ענייני אחד להורים ואחד לציבור. ניסיונות סרק לבנות תרחישים המגדילים את מרחב השותפים לאירוע; ועוד ועוד.
בבת-אחת נעלמו השגרה והשאננות. בבת אחת צפות השאלות שאילו נשאלו בזמן, היו מונעות את האירוע: מה באמת קרה? מה הסיבה הישירה לנזק? מה גרם ומה איפשר לחמאסניקים להגיע להעזה כזו? האם כוחותינו פעלו נכון בנסיבות המקרה, ואם לאו מדוע? מי אחראי במערכת הישראלית להשתלשלות זו והאם הסיכון הוא חד-פעמי או חוזר? וכו'.
כל מה שלא קרה לפני הירי, קרה תוך זמן שיא אחריו; וכל מה שקרה אחרי הפצת הידיעה והדיווחים התקשורתיים מהאירוע, שייך לאווירת שפיפות הקומה שכפינו על עצמנו, לחשדנות הציבורית כלפי מערכות המדינה ואיכות תפקודן ודיווחיהן בשלוש השנים האחרונות ולפער שבין מענה הממונים לבין ההתרחשויות החוזרות בפועל.
הפעם הצליחה גם המשפחה לתרום משהו להעכרת רוח הציבור. עם כל ההבנה את כאבה של משפחה אבלה, הרי שהגינות, צדק ודרך-ארץ אינם מידות שיש מי שפטור מהן. כאב השכול איננו נושא לדיון, דפוסי התנהגות תרבותיים - בהחלט, כן.
לא חסרה גם צביעות. איש לא שאל אם החייל בראל שמואלי, צלף מיומן במשמר הגבול, נהג כהלכה בנסיבות המקרה, על-רקע התנאים והאירועים ששררו בקירבה יתרה לעמדת הירי שלו. אני סבור שגם הוא אינו חף משגיאות, אבל השגיאה הבסיסית והחמורה ביותר היא מערכתית - התנהלות המדינה וצה"ל מול החמאס.
כאשר נופל מטוס, מתהפך טנק, נופל פועל ממנוף גבוה או מתהפך אופנוע על הכביש, הכל יודעים שהתאונה או הפגיעה הנגרמת ע"י האירוע, עשויה להיות תוצאה של שגיאת-אנוש, כשם שהיא עשויה להיות תוצאה מתקלה טכנית או גורם אחר. גם בפעילות צבאית זו אפשרות ריאלית ואין להוציאה מכלל חשבון בטרם נחקר הנושא כדבעי. היפגעות חיילי חי"ר, יהיה מקצועם הצבאי אשר יהיה, אינה חפה מאפשרות זו. ניסיונות הסרק להטיל אוטומטית את האחריות לאירוע בו נפגע חייל על מפקדיו עד לרמטכ"ל ועד בכלל ולפטור אותו עצמו אוטומטית מאחריות, גובלת בחוסר אחריות וחוסר הגינות. הנסיבות שאנו כופים על חיילינו בפעילות מבצעית קשות ולעיתים גובלות בסיכונים משמעותיים. מאליו מובן שהן עשויות להיות גם בלתי-סבירות ושגויות. לפיכך בדיקה יסודית, במיוחד כאשר חייל מאבד את חייו היא כורח וצו השעה, אבל את הסקת המסקנות יש להותיר לשעה בה מונחות המסקנות על שולחן הגורם המוסמך. כל ארגון שפעולתו קשורה באפשרות של אובדן חיי אדם, מקבל את אמון הציבור וההיתר לפעולותיו באמצעות ארגונו (על-פי חוק) ומפקדיו (האצלת סמכויות) ואין להפקיעו ממנו אלא אם הוכחו רשלנות, חריגה או פשע. בכל מקרה, בדיקה הוגנת מחייבת לבחון גם את מעשיו של הנפגע עצמו ואת אחריותו לתוצאות המצרפיות.
יתכן כי אירוע שמואלי מצביע על כך שהגענו לנקודה בה ההתחשבות או התלות הלאומית שלנו בתקשורת לאומית ובינלאומית ובפוליטיקה לאומית ובינלאומית והעדפת מראה-עיניים על צידקת מעשה הלחימה, חרגו מגבול הסביר.
2 אם כך, הם מסכנים בפועל את המורל הלאומי ואת זכותנו להגנה עצמית אפקטיבית וזו כבר מציאות בלתי מוסרית בעליל. חיילים במשימות מבצעיות - בכל הרמות והדרגות - חייבים לדעת שהם נהנים מגיבוי לאומי מלא של כל הדרגים והרמות ורק פשעים מתוך כוונה רעה ולא שום מניפולציה פוליטית עשויים ליטול מהם גיבוי זה.
הגינות מובהקת כלפי חיילינו מחייבת כללי התנהלות תקינים ומוסריים של המערכת הממלכתית השולחת אותם לקרב. בנורמות המוסריות שאני דוגל בהן ולדעתי כולנו חייבים בהן, חיי חיילינו קודמים לאלה של האויב. לדעתי הגיעה העת - ולא רק בגלל מקרה שמואלי - לשנות לאלתר ולחלוטין את הגישה הישראלית: אין להעניק לארגוני טרור שמעשיהם גובלים ברצח עם, ברצח חפים מפשע ללא מעצורים נורמטיביים, ומשתמשים באזרחים כחומת מגן ללוחמיהם, זכות לחסות תחת "כנפי" המשפט הבינלאומי או כל משפט מפלה אחר.
3
האויב אינו טיפש. הוא מבין היטב מה קורה וכיצד המציאות שעימה אנו משלימים באיוולתנו מסייעת לו במאבק ומצמצמת את ההרתעה מפנינו. בריחת ארה"ב מאפגניסטן ועוד קודם לכן וייטנאם ומקומות אחרים, הציגה תמונה של כשל קיצוני המושתת על חשיבה מעוותת מסוג זה; וארה"ב כזכור היאב מעצמה עולמית שמרוחקת משדות מערכה אלה כדי 10,000 ק"מ.
