אחרי שניסו לחנך מחדש ראש ממשלה והנהגה פוליטית, אחרי שניסו ליישר בדרכם אנשי תקשורת סוררים אשר חרגו מהשורה, זה היה רק עניין של זמן שהתזמורת הלאומית לדעה אחת, מפלגה אחת, נרטיב אחד, תגיע גם אל מי שמזוהים עימם יותר מכל, מערכת המשפט.
בתזמון מעורר התפעלות יצאו בקריאה דרמטית פרשנים משפטיים וכותבי מאמרים אשר כולם יונקים מאותן מקורות, כולם ניזונים מאותן הדלפות, כולם אוחזים בדעה אחת ואין בילתה, לשופטי ישראל הדנים במשפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ונזפו בהם קבל עם ועדה על שאינם נוהגים בדין כמצופה מהם על-ידי בני האור. הנזפניים נושאי לפיד הצדק, המוסר, האמת, הטוהר, הזוך והיושר גם העניקו לשופטים הנזופים ציוני נכשל בניהול המשפט, רגע לפני שיזמינו את ההורים ויערכו להם שימוע בכיכר העיר.
במשך שנים אחדות הנזפנים דיברו כמו בנאים מוסמכים ותיארו בהתרגשות עד כמה התיקים של ראש הממשלה לשעבר פשוטים וקלים להכרעה. הבנאים דאז והנזפניים דהיום תיארו את יציקות הבטון שבתיק, את גימורי הפלדה, את אריחי השיש שיוצבו במהרה על מצבתו הפוליטית של המושחת שאת בשרו ובשר משפחתו סרקו יום יום, לעיתים שעה שעה, במסרקות של ברזל אל מול פני האומה. הנזפניים התגלו כבנאים לא משהו. הבטון שלהם מתפורר, הבניין עוד רגע קט מט לנפול וכל זאת בגלל שמומחי בנייה אחרים גילו את הליקויים הרבים בכל קיר ובכל מקום בבית המט לנפול על יושביו.
הנזפניים הרואים את עמלם ויצירתם שוקעת לאיטה אך בבטחה הבינו כי כל יום בניהול משפטו של ראש הממשלה לשעבר יציב אותם ואת שולחיהם ערום ועריה מול האמת האחרת. הנזפניים, מגיני בתי המשפט, מהללי הפרקליטות, שומרי השופטים החליטו שיומם של השופטים העצלים הגיע. חשבו, הרהרו, התייעצן, קיבלו את ברכת הדרך ממדליפהם ותומכיהם ויצאו חיש קל רכובים על סוסי אבירי איכות השלטון ואצילי המוסר והצדק. הרצים יצאו דחופים והנזפניים השתלטו בקולם הסמכותי, הבוטח, הקול שאין להרהר אחריו ואין בלתו והחלו להוציא דיבת השופטים רעה.
הם רטנו כנגד השופטים על התארכות משפטו של ראש הממשלה, הם זעפו על משך המשפט ובצווחת מחץ טהרנית שיצאה מהסרעפת זעקו כי המשפט מתנהל רע, לא פחות. אל מול פניהם הנכלמות של שלושת שופטי בית המשפט המחוזי עמדו הנזפניים והניפו בשוט מילותיהם על-אודות ניהול משפט באופן כושל ורע. הם דורשים משופטי המחוזי להתקדם במהירות, לא לעצור ולהתעכב על החריגות העולות מהעד המרכזי, הרשעה ועכשיו. הם דורשים להפסיק להקשיב למגרסות ההגנה הממוטטות את העד הראשון וחושפות את הרשלנות והפער התהומי בין התיק היצוק בטון כמו שהוצג בתקשורת לבין מלאכת ההגנה המפרקת אותו לרסיסי נחושת.
הנזפניים הזכים כשלג וטהורים כפרה אדומה שלא עלה עליה עול, מגיני הצדק ומכבדי השופטים יוצאים בשצף קצף בשיעור פומבי לחנך מחדש את השופטים הסוררים ודורשים משפט מהיר. השאלה אם הם רוצים לקבוע גם את התוצאה. מנחם בגין איש המחנה הלאומי כבר אמר כי יש שופטים בירושלים. האם התכוון גם לשופטי המחוזי?
הגיבורים המובסים והנשכחים
יש משהו מכבד, מחבק, אוסף, מכיל ובעיקר מעצים ביחס של תרבויות שונות לגיבורי האומה. בארצות הברית, בקודים שנוצרו על-ידי ההמון ולא נכתבו על-ידי מחוקקים, לוחמי הצבא זוכים ליחס מכבד של גיבורים. יחס מרגש ומועצם על-ידי האזרחים.
לאחרונה סיפר חבר טוב אשר שב עם משפחתו מביקור ארוך בארה"ב, כי כל כך התרשם מהיחס לגיבורי הצבא. החבר שיתף כי בעמדו עם בנו בכורו החייכן וחסר הסבלנות בתור ארוך בלונה פארק ענק ליד 'ספינת ההפתעות', הבחין פתע במבטי ההערצה והגאווה של העומדים בתור אשר הופנו לעבר האב הגאה הלבוש מדי צבא וילדה עם עיניים שחורות ושיער מקורזל אוחזת בידו, אשר צעדו בשמחה ובמבוכת מה לראש התור לקול יחסם המכבד של הממתינים בתור.
במדינת ישראל בימי מלחמת ששת הימים זכו גיבורי הצבא ליחס דומה ואף על גבול ההערצה, ואילו במלחמת יום הכיפורים הם הועמדו אל עמוד הקלון בכיכר העיר מול כיתת יורים, מטאפורית כמובן. בעשורים האחרונים עומעם זוהרו של הצבא בשל מנעד רחב של סיבות והסברים, ברם, עדיין הצבא צועד במקום הראשון ביחס העם לפרותיו הקדושות וצה"ל על-אף ניסיונות חוזרים ונשנים טרם 'נשחט' על-ידי הציבור.
הגיבורים שלנו, אשר הילתם מוכתמת שוב ושוב על-ידי בעלי אינטרסים, הגיבורים שלנו הנצבעים על-ידי גורמי חבלה פנימיים כעושקי הקופה הציבורית ושודדי הפנסיות התקציביות, עומדים בקו האש פעמיים. פעם במסגרת תפקידם ופעם במסגרת המאבק הציבורי המכוון נגדם במלא כיעורו. מיעוט הכבוד לנושאים בנטל, זילות העשייה הקדושה של העומדים על משמר ארצנו, פיחות זוחל אך עקבי במעמדם, יוצר מציאות מטרידה ומדאיגה. חוסנה של אומה נמדד גם ביחס לגיבוריה ולדמויות המרכיבות את הסיפור הלאומי שלה.
לפני חדשים אחדים נפטר לבית עולמו האלוף אלעד פלד, גיבור ישראל. הרמטכ"ל הוציא הודעת אבל שגרתית, בתקשורת כמעט ולא הוזכר דבר פטירתו ואם הוזכר היה זה בעמוד עשרים ואחת שורותיים מצד שמאל של העמוד בחלק התחתון, בלי כבוד, בלי הדר, בלי לספר על עוז רוחו במלחמות ישראל ממלחמת התקומה ועד למלחמת ששת הימים, מכיבוש שכם וג'נין ועד כיבוש רמת הגולן, על פיקודו על אוגדה, על היותו מפקד המכללה לביטחון לאומי, על היותו מחנך ואיש עשייה. היה איש ואיננו, ירד אל תהומות הנשייה.
האם מדינת ישראל המצויה בעשורים האחרונים במשבר זהותי עצום, משבר שנמשך וסודק, גם אם לא מנפץ, את הביחד הישראלי, לא ראוי היה להציב בקדמת הבמה, בחזית, דמויות גיבורים שכאלה אשר יהיו מודל לחיקוי ומופת לבאים אחריהם? האם לא ראוי היה שהתקשורת הישראלית בכללותה ולא רק מחלקי לחם הקבצנים יכתבו אודות האיש ופעלו, ידברו עליו בפאנלים בטלוויזיה, יספרו את סיפורו?
האלוף אלעד פלד איננו לבד. הארזים נשברים זקופים ונשכחים, האלוף הרצל שפיר, לוחם הפלמ"ח, אלוף פיקוד דרום, לוחם במלחמות ישראל ומשפיע על הכרעות משמעותיות בקרב, נפטר. הפעם בטוח הייתי שמקומו מעמודי העיתונות וממסכי הטלוויזיה לא יוקטן היות ששפיר היה גם מפכ"ל המשטרה. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר אזכור מותו עם קורות חיים שהנפיק דובר צה"ל היו כל מה שפורסם על-אודותיו בירכתיים של העיתון. הפעם הרמטכ"ל, או מי מטעמו, כבר לא נטלו סיכון ושילבו את קורות חייו בכותרות בתוך מודעת אבל על שמינית עמוד, בעמוד ה-לפני אחרון של העיתון מתחת למודעות דרושים מלגזני לילה ונהגי מטרונית.
בארצות הברית עושים עליהם סרטים, מחזות, כותרים להם כתרים, מריעים, קמים לכבודם, ומפנים להם מקום בתור. במדינת ישראל שמלחמת הקוממיות שלה טרם תמה שוכחים את גיבורי התהילה, לוחמי המערכה. לא רק שלא מפארים ומרוממים את תרומתם, יש אף מי שבחייהם עוד מונע את כניסתם למפגש עם הדור הבא שחלילה לא ידבק במחלת המיליטריזם.
לתקשורת, למחנכים, להנהגה הפוליטית יש תפקיד חשוב דווקא בעת הזו, העת בה הסדקים מתרחבים, החוט המחבר את המכנה המשותף מתרופף, הגיבורים שלנו מובסים על-ידי קולות הרסניים וחתרנים מתוך העם. זו העת לחנך לאור הגיבורים, לאור פורצי הדרך, לאור סוללי כביש הגישה למדינה היהודית דמוקרטית. חייבים להאיר עליהם את הפנסים מתוך כבוד וההערכה. בעידן בו חזות הכל אצל רבים וטובים בציבור הישראלי הוא הצורך להיות מפורסם, לצבור לייקים ולבבות, לחיות חיי נדמה לי בלתי פוסקים, להאמין שהעולם חסר גבולות וכולנו אחים בהופעת אורח בלתי נגמרת.
הגיבורים שלנו ראויים לתודתנו, להוקרתנו, לזיכרוננו, לכבודנו. הגיבורים שלנו הם סלע איתן בכותל קיומנו. יש לנו גיבורים, בל נדחק אותם לשוליים, בל נוותר עליהם, בל נשכח אותם.
