שורות אלו נכתבו ב-י"ב בחשוון תשפ"ב 18 באוקטובר 2021, אך הן נועדו להתכתב עם י"ב בחשוון תשנ"ב 4 בנובמבר 1995. הן נועדו להתכתב עם היום הנורא בחיי עם ישראל בשלהי המאה העשרים, כששלושה כדורים ננעצו בגבו של ראש ממשלתה. הן נועדו גם להתכתב עם הסתה פרועה של לאומנות חשוכה ועם הפרץ האלים של ה"פטריוטיות זקופת הקומה" שירתה מלל מזוויע בתוכנו נגד ראש ממשלה, מלל מסית, שלחץ על ההדק אשר קטף מאתנו את חיי ראש הממשלה של מדינת ישראל.
השורות, שנכתבו ב-י"ב בחשוון השנה, נועדו להתכתב גם עם שלל גלי הלאומנות הבוטה והיהירה, שלא ידעה להציב גבולות למשיחיות המשכרת והמשקרת שנטלה חיים רבים במלחמות, שניתן היה למנוע אותן, משיחיות שעלולה להביא לכיליון הבית הלאומי השלישי אותו אנחנו בונים. שורות אלו מבקשות להצביע על מקומה ההרסני של הלאומנות המשכרת והמשקרת טרם הרצח הנורא בי"ב בחשוון תשנ"ב, 4 בנובמבר 1995, ולמה היא עלולה להביא אותנו.
למשיחיות המשכרת והמשכרת יש שורשים. ההתחקות אחרי שורשיה פורסת תמונה קודרת, בה אנחנו נתנו כבר לפני למעלה מיובל שנים למשיחיות המשכרת והמשקרת להשתלט על חיינו. היה זה בשלהי אוקטובר 1956. ב-29 באוקטובר 1956 שלחנו את מיטב בני הנוער שלנו לשזוף בעיניהם וברגליהם את כל מרחבי סיני בסיוע טנקים, באמצעות חיל רגלים ובחיל אוויר ששטף את שמי המדבר. תוך כארבעה ימים 60,000 קמ"ר של מדבר סיני היו בידינו. על מזבח ההצלחה הצבאית הקרבנו במזבח הדמים של לאומנות חסר גבולות מאות רבות של בני נוער טְהַר חֲלוֹמוֹת.
מלחמת סיני ב-1956 הייתה פרשת דרכים מדינית צבאית בחיי המדינה הצעירה, לא רק עקב העובדה שהמלחמה הזו הייתה סימן למלחמות הבאות, אלא בעיקר עקב הכנסת "אלוהי ההבטחה" לשיח המדיניות הישראלית. "אלוהי ההבטחה", "העזוז והגיבור" הוא חלק מהארסנל של השיח הצבאי, כי אחרת אי-אפשר להבין כיצד מדינת ישראל עם שטח, החוצה את ה-20,000 קמ"ר אחרי הסכמי שביתת הנשק, מוסיפה לה 60,000 קמ"ר של מרחבי סיני ותבוסה משפילה לצבא המצרי, שאלפי חייליו מצאו את מותם בחולות סיני.
בעקבות הניצחון המוחץ של צה"ל במלחמת סיני "אלוהי ההבטחה" הרקיע לשחקי ההכרזה על הקמת
"מלכות ישראל השלישית", עליה הוכרז בנאום משיחי של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, במפקד חגיגי של חיילי צבא הגנה לישראל וגם מעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל. ההתמכרות למחלת האופוריה המשיחית של ראש הממשלה הדביקה חלקים רבים וטובים בחברה הישראלית, ועל כך אני מצר.
נסיגה מבוהלת
שורשי הלחיצה על ההדק ב-י"ב בחשוון תשנ"ב 4 בנובמבר 1995 נעוצים בגלי הלאומנות חסרת הגבולות שהשתוללה כאן בשנת 1956. לאומנות חסרת אחריות, שהניעה ראש ממשלה בישראל להכריז על הקמת ממלכת ישראל השלישית. הכרזה, שלצערי, כבשה את הלבבות וחלק הארי בעם ישראל תמך בה, ועל כך אני מבכה.
למרות שלחץ אמריקני-רוסי הוריד כעבור כמה חודשים את בן-גוריון מגבהי שיכרות של מלכות ישראל ואילץ אותו להורות על נסיגה מבוישת ומבוהלת, נוכחות "אלוהי ההבטחה" תפסה תאוצה בחיי החברה הישראלית, ויש לה נוכחות חזקה גם בכל מרכיבי הקואליציות שקמו ונפלו, ובמידה רבה הייתה לה נוכחית משמעותית בממשלה בראשותו של בנימין נתניהו. לצערי, היא פועלת גם בממשלה בראשות נפתלי בנט, הגם שהיא מוצנעת לעתים.
"צור ישראל" ממגילת העצמאות, שאיחד את נציגי כל הישוב בחתימתם על המגילה, הומר במלחמות ב-1956 וב-1967 ב"אלוהי ההבטחה". השימוש המיסטי בחזרה לשטחי אבות עשה שמות בציונות החילונית, כפי שראינו אותה בעת הקמת המדינה על חלק של ארץ ישראל, ועשה שמות במדיניות הישראלית.
לצערי, הניצחון המוחץ והמהיר ב-1967, שהניב כיבושים גדולים, האיץ את בשורת ההבטחה, המחזירה את עם ישראל לנחלת אבות. הנחשול הדתי לאומני, שסחף אותנו בעוצמות רבות ב-1967, הכריע לא רק את התנועה הציונית, אלא נתן מכה קשה להגיון הפוליטי, שעל כברת ארץ אחת חיים כאן שני עמים.
בשורת אלוהי ההבטחה נתנה מכה קשה לחובה, ששומה עלינו לתת כתף לחיים לאומיים לשתי הישויות, כשהפתרון הפרגמאטי ביותר הוא שתי מדינות לשני עמים. פתרון שבתחילה נראה על-ידי מצדדי החזרה לנחלת אבות כנעיצת סכין בעתידה של מדינת ישראל. פתרון שבמהוסס אפילו בנימין נתניהו הצהיר פעם אחת, שהוא מוכן לקבלו, אבל לא נראה שהיה מוכן ליישם את מה שהצהיר.
סרט אחר
לצערי, מאותה מלחמה מיותרת ב-1956 ועד היום משדרת ישראל, שהיא עלתה מבלי שוב על דרך הכוחניות. ישראל מבהירה לנו ולשכנינו, כי היא שמה את כל יהבה על קלף הניצחון הצבאי, שהוא תמיד יהיה בידיה. בכאב אני כותב שורות אלו. אני כואב על נוכחות הרהב כגורם מנווט, שלגבי דידי הוא בבחינת הימור גורלי והתגרות היסטורית.
אני חש כאב וצער, כי אין לי מדינה אחרת זולת מדינת ישראל, מדינה בה נולדתי, בה נולד אבי ואליה באו סבי בצעירותו וסבא רבא שלי. בה חיים ילדי ונכדי. אני חש כאב לנוכח ההימור הגורלי בשימוש בכוחנות כגישה מכתיבה כיום את חיינו בארץ הזו, גישה המכתיבה למעשה התגרות היסטורית וחוסר אחריות לגורלה העתידי של המדינה לה ייחלנו דורות.
אני חש כאב וצער, שישראל הצעירה לתוכה בגרתי, ישראל שנהנתה ממוניטין של בשורה חדשה של העם היהודי לעולם, לרבות יבשות אפריקה ואסיה המתעוררות, חיה היום בסרט אחר, ובמידה רבה האשמה היא בנו. למרבה הצער, כבר ב-1956 הלכנו כחברה שולל אחרי מנהיגות שביקשה להעניק למדינה הצעירה, המתעצבת ומתגבשת,
מלחמה שתצרוף את העם רב השבטים לעם אחד בכוח חווית הקרב והניצחון המהיר והמוחץ, מתוך אשליה כי למשק כנפי ההיסטוריה נושק ומלווה אותנו "אלוהי ההבטחה".
למרבה הכאב, הדוקטרינה, שהשתלטה על חיינו ב-1956 עשתה חריש עמוק בחייה של החברה הישראלית. קמה חברה המקבלת בהבנה ובהסכמה לשים את כל יהבנו רק על הכוח כדי לשמור על כל הנכסים, שנועדו לנו על-ידי ההבטחה האלוקית. זאת בלי להביא בחשבון שתפישה כזאת מביאה למלחמה שבעקבותיה חייבות לבוא הכנות לעוד מלחמה.
בכל מלחמה קיימת גביית מחיר מצטבר, עד שלבסוף, במלחמה תורנית כלשהי, המחיר יהיה גבוה מכדי יכולתה של החברה הישראלית לשלמו. בינתיים אנחנו משלמים את מחיר ההשחתה הבלתי נמנעת, הנובעת מהשימוש בכוח הצבאי ובשליטה שכפינו על עם אחר היושב על אדמתו, כשאלוהי ההבטחה מוליך שולל חברה ויותר מדי נציגים נבחרים בממשל שלנו - ש"זה שלנו, ורק שלנו ולנצח יישאר שלנו".
בשורה שקרית
כיום ממשלת ישראל מנהלת את מדיניותה בין שחרור הצהרה מדינית לא מחייבת ובין היותה כבולה בידי הטרוף המשיחי לשמירת "נחלת אבות".
אני כותב מתוך כאב, שאנחנו שומטים את הסיכוי לשלום בארץ הזו, מבלי לדעת אם סיכוי כזה יהיה עוד לפתחנו, והולכים שולל אחרי הבטחה שמימית שמנווטת את המעשה המדיני. כל עוד ראש הממשלה מגמגם מתוך אילוץ כפוי ובפועל הוא חנוק בידי לאומנות משיחית, הרי בעמדה המגמגמת ישנה התגרות היסטורית.
אני מייחל ליום, בו מדינתי, מדינת ישראל, תחליט לנטוש את הבשורה השקרית של אלוהי ההבטחה, ותפנה מדרך ההימור על קלף הכוח - לדרך ההתפשרות, לדרך בה מדינתי תראה עצמה כפרטנר, החותר להתקיים בהרמוניה עם סביבה ערבית. לא כטריז, לא כנטע זר, לא כמצודה במצור נצחי, שסופו עלול להיות שחיקה, התשה והתמוטטות החברה הישראלית. ננהג כפי שהתנהג אברהם בפרשת השבוע - פרשת "חיי שרה" - אותה נקרא בשבוע הבא - "וַיָּקֹם אַבְרָהָם... וַיְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת: גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם" (בראשית פרק כ"ג, פסוק ד').
