ברחוב צלאח א-דין בירושלים התגלתה גופה ועליה סימני אלימות. הגופה הייתה מנוקבת מכדורים וניכרו בה סימני ריקבון מתקדם. קשה היה לזהות במי מדובר, אבל כל מי שראה את הגופה הבין מיד שמדובר ברצח וכולם ידעו מי הנרצחת: על האדמה הייתה מוטלת גופתה של "הדמוקרטיה הישראלית".
תוך זמן קצר הסתבר שחקירת הרצח מסתבכת ולא בגלל העדר חשודים. על הגופה נמצאו טביעות אצבעות של אנשים רבים: שרים, חברי כנסת, פרקליטים בכירים, שופטים, אנשי אקדמיה ומי לא? לכל אחד מהם היה קשר אישי עם המנוחה וכמעט כולם תיארו יחסי אהבה-שנאה. לכולם גם היו מניע והזדמנות. כל אחד מהם רצה בעלות ובלעדיות עליה והיא מצדה לא התמסרה לאף אחד. "אהבתי וכיבדתי אותה", סיפר כל אחד מהחשודים בחקירתו. "נכון, היו לנו מריבות איומות שלא פעם התדרדרו לאלימות ולא פעם היכתי אותה. אבל האמינו לי. לא אני רצחתי אותה וכשיצאתי ממנה, היא עוד הייתה בחיים".
ואכן לחוקרים הייתה בעיה קשה. כל החשודים חשקו בה, כולם חמסו את גופה וכולם פגעו בה. איך יוכלו לדעת מי האחראי העיקרי למותה של "דמוקרטיה" היפה שלנו? זו שרק לא מזמן נראתה צעירה ובריאה? אלא שאפילו במעשה לינץ כשהמון צמא דם מתנפל על הקורבן לא כולם אשמים באותה מידה. תמיד יש מי שעומד בראש מחנה הפורעים ויש כאלו שרק נגררים. אולי, שאלו עצמם החוקרים, אחראי למותה מי שהקים
ממשלה ללא תמיכה ציבורית והוליך שולל את ציבור בוחריו? ואולי מי שתפר תיקים כנגד ראש ממשלה מכהן, הדליף והעלים ראיות והעיד עדות שקר בבית משפט? ואולי אשמה התקשורת שמועלת בתפקידה, פועלת כגיס חמישי ומנהלת לוחמה פסיכולוגית כנגד בני עמה?
מי זה שגרם לדמוקרטיה שלנו ליפול למשכב? התחבטו החוקרים. מי הפך אותה מנערה חיונית לנכה ומי נתן לה את מכת המוות הסופית? תפנית דרמטית בחקירה התרחשה כאשר הודלפו סרטונים ממצלמות האבטחה. בקטע שפורסם נראתה "דמוקרטיה" שרועה על הריצפה בתוך שלולית של דם, נושמת בכבדות. בקצה החדר עמדו שני גברים בחליפות: איש רזה עם משקפים ואדם מזוקן עם כיפה. המצלמות התמקדו בדמוקרטיה שהתחננה בפניהם "בבקשה, אל תעשו לי את זה, זה חוק פרסונלי ואנטי דמוקרטי. זו פגיעה אנושה בזכות החפות ובזכות הציבור לבחור. אני לא אעמוד בזה, אתם תהרגו אותי". השניים היפנו את מבטם ממנה ורק חיוך דק עלה על שפתותיהם. המצלמה התרחקה מהשניים והתמקדה ב"דמוקרטיה" שנשמה בכבדות ואז פתאום היא החווירה כשהדם עזב בבת אחת את גופה.
נפתלי בנט חילל את כבוד הדמוקרטיה כאשר הקים את הממשלה שהוא עומד בראשה בלי שקיבל מנדט מהעם; ממשלה שרוב הציבור לא תומך בה ולא מזדהה עם דרכה. אבל הצעת החוק של
גדעון סער בתמיכת מנדלבליט היא מכת מוות של ממש למשטר הדמוקרטי שלנו. הצעת החוק הזו נועדה למנוע מאדם אחד,
בנימין נתניהו, להתמודד לראשות הממשלה כדי לחסום את דרכו בחזרה להנהגת המדינה. מדובר בחוק עברייני, נטול בושה, שלא קיים בשום מדינה דמוקרטית אחרת. חוק לא מוסרי שרומס ומוחק את זכותם הדמוקרטית של כמעט מחצית הבוחרים, חוק שמבטל את זכות החפות ומעניק כוח בלתי מידתי לאליטות מושחתות, כולל אלו שכונו בצדק על-ידי הנשיא ריבלין "כנופיית שלטון החוק".
החוק המוצע, משתמש במכוון במושג "קלון" מושג ערטילאי ויחסי שאין לו ולא יכולה להיות לו הגדרה חוקית. תמיכתו של
אביחי מנדלבליט בהצעת החוק אומנם הייתה צפויה כאשר לוקחים בחשבון את התנהלותו עד כה (ואת קריסת תיק 4000 בבית המשפט) ועם זאת היא מדהימה מבחינה משפטית. מסתבר שהשנאה לנתניהו מחשיכה את עיניו של מנדלבליט ומעוותת כל שמץ של שיקול דעת ענייני וכבוד מקצועי אצלו. תמיכה בחוק הזה משמעותה מתן גושפנקא חוקית למדיניות החיסולים הפוליטיים הנהוגה בפרקליטות מזה עשורים.
