יש עיתונות ימנית, יש עיתונות שמאלית, יש עיתונות חרדית, יש עיתונות ליבראלית, יש עיתונות שמרנית. לעיתון יכול להיות קו, הקו מוכתב על-ידי בעל הבית, שהוא המו"ל של העיתון, ובהסכמתו, על-ידי העורך. לדוגמה עיתון "המגיד", שהיה העיתון העברי הראשון, תפס קו עוד בשנת 1880 עם מינוי דוד גורדון כעורכו. גורדון היה מתומכי "חיבת ציון" והפך את העיתון לאחת הבמות החשובות של תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ושל התיישבות בארץ ישראל.
ובימינו אלה, מו"ל טוב ומוכשר ייתן ביטוי לכלל הדעות, תוך מתן העדפה מן הסתם לאג'נדה שאותה רוצה הוא לקדם בכספו, ומו"ל פחות טוב ופחות מוכשר ימעיט במתן ביטוי לדעות אחרות, אך בכל מקרה ההחלטה היא בידי המו"ל, הוא זה שקובע, הוא זה שמוביל את הקו של העיתון, כפוף לכללי האתיקה ובכפוף כמובן לחוק.
וכאשר למו"ל יש קו מובהק, אז הוא אוסף אליו עובדים המתאימים לקו, למעט כאלה שאותם הוא אוסף על-מנת להיראות לכאורה אובייקטיבי. עם השנים המערכת כולה נצבעת בצבעים בוהקים, אשר אט אט, ככל שמתגייסים למערכות עיתונאים "מתאימים", נצבעות כל המחלקות של העיתון, וכאשר מחלקות החדשות והאקטואליה צבועות בצבעים כאלה, ידיעות חשובות מוצנעות בגל קו פוליטי אישי/מערכתי, וידיעות שאינן חשובות מובלטות בגלל קו פוליטי אישי/מערכתי. לא נעים, אך זהו טבע האדם, וכל מי שלא מודה בכך טומן את הראש בחול.
עיתונאים ועורכים אינם מלאכים, הקו הפוליטי האישי שלהם משפיע ואפילו משפיע מאוד על עבודתם ועל הדיווחים שלהם, בייחוד על הדיווחים הצהובים והנמוכים הממלאים בשנים האחרונות את דפי העיתונות שלנו. כאשר עיתונאי תומך בפוליטיקאי, אזי הצהוב של אותו פוליטיקאי הוא זבל עיתונאי, כאשר העיתונאי לא תומך באתו פוליטיקאי אזי הצהוב שלו הוא מידע חשוב לציבור. על אחת כמה וכמה בעניינו של נתניהו, אותו חלק (קטן) מהעיתונאים מעריצים וחלק (גדול) אחר מקיאים.
יש כמובן עיתונים יחידי סגולה בהם האינטרס האישי של הבעלים לא משחק כמעט תפקיד. בד"כ מדובר בעיתונים הנמצאים בבעלות עיתונאים שהיו מספיק אמיצים לברוח מג'ובים מכובדים עקב שתלטנות של בוסים, וזה לא בגלל שאותם אמיצים הם מלאכים, אלא משום שהם חוו על בשרם התערבות בוטה מלמעלה והם מבינים שכמה שפחות האינטרס האישי שלהם ישפיע על העבודה העיתונאית כן ייטיב הדבר לאינטרס המרכזי שלהם שהוא הצלחתו הכלכלית והעיתונאית של העיתון.
הכל טוב (לכאורה) עד אשר עיתון מחליף בעלים, ולבעלים החדש יש קו הפוך ב-180 מעלות מהקו של הבעלים הקודם, יש לנו רכבת דוהרת 180 קמ"ש מצפון לדרום, ואנו צריכים באפס זמן להפוך אותה כך שתדהר 180 קמ"ש מדרום לצפון, על אותו פס, ואז הרכבת מתפרקת, אלא אם קרונותיה עשויים מגומי.
ומסתבר לטעמי מהעדויות במשפט בנימין נתניהו נתניהו, שחלק ניכר מהעיתונאים והעורכים בואללה אכן היו עשויים מגומי, במקום לקבל בהסכמה את שינוי הכיוון של הבעלים או לפרוש, הם נשארו, ובמקביל הם המשיכו להילחם מבפנים ברצון הבעלים. וגם למלחמה יש דרך. יש גופי אתיקה, יש גופי אכיפה, אך הם כיבסו את הלכלוך בפנים, מה שמעלה ספק אם אכן היה מדובר בזמן אמת בלכלוך, או שמא הנושא מהווה בדיעבד תירוץ למירוק התדמית עקב המשפט.
שינוי הבעלים ושינוי הקו עקב שינוי הבעלים הוא לא החלטה של העיתונאים אלא החלטה של הבעלים, השפעה יום יומית של הבעלים על דיווחי החדשות איננה רצויה אך היא לגיטימית כל עוד הדיווח הוא אמת ויש בו עניין לציבור. היא ללא ספק בלתי נמנעת כאשר המערכות צבועות בצבע אחיד, הצבע של הבעלים, והיא ללא ספק פתח לבלגן ענק כאשר מתחלפים בעלים, מתחלף הקו, והעיתונאים לא מתיישרים עם הקו החדש, כולל הקו החדשותי של הבעלים החדש, ובמקביל אינם פורשים ואף אינם פועלים לאכיפה אתית/משפטית על הבעלים ככל שיש בסיס לאכיפה אתית/משפטית כזו.
האירוע המתמשך בוואלה מעורר שאלות בנוגע להתנהלות של הבעלים החדש. השאלות האלה נדונות בבית המשפט. אך הוא מעורר גם שאלות קשות אחרות, שאלות שלא נשאלות לדעתי, שאלות הנוגעות למקצוע שחייב להיות הכי אתי בעולם, ולפחות לדעתי, בלשון המליצה, הפך במקרים רבים מידי למקצוע העתיק בעולם.
