אדוני היושב-ראש,
כבוד ראש ממשלת ישראל
נפתלי בנט, חבריי חברי הכנסת, משפחתי ואורחיי היקרים, ידידי סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית גאל גרינוולד, מכובדיי כולם, כמיטב המסורת של חברי הכנסת החדשים הינני נושא בחרדת קודש וביראת כבוד את נאום הבכורה שלי, אך למעשה זו אינה הפעם הראשונה שקולי נשמע באולם זה. את נאומי הראשון נשאתי סמוך לאחר השבעתי, ביום ציון חורבן גוש-קטיף; את נאומי האחרון נשאתי לפני כשבועיים לרגל יום העלייה. שני אירועים: אחד המוקיר את תרומתם של העולים להקמתה ולשגשוגה של מדינת ישראל, אירוע המעלה על נס את שיבת ציון, שהיא משאת נפשה של הציונות; השני מציין את החורבן הנורא של ההתיישבות היהודית בגוש-קטיף ובצפון השומרון, חורבן שעליו הוחלט כאן, בבית הזה, באותו ערב ארור של 26 באוקטובר 2004, כן, בדיוק לפני 17 שנים.
את הערב הזה לא אשכח כל חיי. אז הייתי בן 18, חודשיים לאחר עלייתי ארצה. צפיתי בטלוויזיה בכנסת ישראל מקבלת את אחת ההחלטות השגויות ביותר בתולדותיה, החלטה הרת אסון שעליה אנחנו משלמים מחיר כבד עד היום; החלטה שגם עיצבה במידה רבה את תודעתי הפוליטית ואת רצוני להיות כאן כחלק ממקבלי ההחלטות בבית הזה. תודעה עמוקה זו מלווה אותי עד היום - לפעול למען שיבת ציון וקיבוץ הגלויות ולמען ההתיישבות היהודית, שני עמודי התווך של הציונות. כעולה חדש צעיר, החלטתי להצטרף למאבק הצודק נגד הגירוש. פעילויות המחאה וההפגנות ליוו את שנתי הראשונה בארץ, כולל מול הבניין הזה ב"אם כל ההפגנות" בינואר 2005.
עם עולם ההפגנות הייתה לי היכרות מוקדמת עוד מצרפת, כאשר כתיכוניסט הפעיל בתנועות בני עקיבא ובית"ר הייתי ממובילי ההפגנות לתמיכה בישראל. אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה. מדי יום הטלוויזיה הצרפתית הייתה מציגה את ישראל כמקור הרוע וכאשמה בסכסוך. המהגרים המוסלמים באותם ימים ניהלו אינתיפאדה משלהם נגד יהודי צרפת. אך עם המציאות הזו אני סירבתי להשלים. למרות התקיפות שבוצעו נגד היהודים, מעולם לא הורדתי את הכיפה שעל ראשי, וכך, יחד עם חבריי מתנועת בית"ר, אבטחנו את ריכוזי הקהילה היהודית מפני מתקפות המוסלמים ושמרנו על כבודם של היהודים.
את צדקתה של ישראל הייתי צועק בכל מקום וללא מורא. יום אחד, בכיכר לה אל שבמרכז פריז, נתקלתי במיצג אנטי-ציוני שבו חיילי צה"ל הוצגו כנאצים שמתעללים בפלשתינים ומסביב כרזות עם היגדים של הוגי דעות ישראלים פוסט-ציונים. בחרתי להתייצב ולהגן על ישראל אל מול משתתפי המיצג ולומר בקול ברור שהאנטי-ציונות שלהם באה להסתיר את האנטישמיות, את שנאת היהודים הוותיקה והמוכרת לנו זה אלפי שנים, ללא כל קשר לסכסוך או כיבוש כביכול. אט-אט אותם אבירי החופש וזכויות האדם כביכול החלו לסגור עליי עד ששוטרים שעמדו בקרבת מקום באו להרחיק אותי - היהודי עם הכיפה שבחר שלא לשתוק - מההמון הזועם.
את העמידה חסרת הפשרה על כבודה של מדינת ישראל זכיתי לקבל מאבי מורי רבי יצחק, שיושב כאן - מורה לתנ"ך, להיסטוריה יהודית וללשון עברית שגידל אותנו עם אימי לידיה, זיכרונה לברכה, בבית אוהב הארץ, בית עם עומק היסטורי וקשר הדוק לשורשים, לתורה ולמסורת היהודית; בית שבו מילותיו של נפתלי הרץ אימבר בשירת התקווה "ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופייה" קיבלו את מלוא משמעותן. כל חיי צפיתי בציון וכל חיי ציפיתי לשוב לארץ ציון ולירושלים.
חברים, כמי שעלה לארץ ופועל זה שנים למען העלייה והקליטה, כפעיל חברתי בכמה עמותות, כמי ששימש רכז השדולה למען העולים דוברי הצרפתית כאן בכנסת, כנציגם וכקולם של העולים כולם בסיעת ימינה ובכנסת ישראל, למעשה אולי הייתי צריך להתחיל את דבריי בנאום זה על חשיבותה של העלייה, על שיבת ציון והגשמת חלום הדורות, על קשיי הקליטה של אחינו העולים, ובכלל זה הקשיים בהכרה בתעודות שלהם ובהשכלה שרכשו בחו"ל, קשיי ההשתלבות בתעסוקה, מצוקת הדיור, היעדר ההתאמה של מערכת החינוך הישראלית לילדי העולים - כל אותם מכשולים וחסמים שאנחנו חייבים, וזאת משימתי בבית הזה, לפעול להסרתם, הן עבור אלה שכבר עלו ונמצאים איתנו והן עבור אלה שטרם זכו לעלות ולהגשים את החלום הציוני. אבל בחרתי לדבר תחילה על ארץ ישראל, על גוש-קטיף החרב ועל ההתיישבות היהודית, משום שאני רוצה להעביר כאן מסר: עלייה אמיתית ומוצלחת לישראל מבוססת על ההבנה העמוקה שזו ארצנו ובה מתרחש תהליך גאולי של חזרת הבנים לגבולם בהתאם לחזון הנביאים, ולא של כיבוש ארץ זרה על-ידי מהגרים שנפלטו מארצות מוצאם. הקמת בית לאומי לעם היהודי, בכוחה לפתור את בעיית עם ישראל ולהקל את מצוקתו בפזורה, כדברי זאב ז'בוטינסקי בעקרונות בית"ר, אך בית זה יכול היה לקום רק בציון, היא המולדת, ארצנו הקדושה אשר לנו מורשה.
חברים, סבא-רבא של אימי, רבי יום טוב גז הי"ד, נרצח בתוניסיה על-ידי ערבים בסוף המאה ה-19 יחד עם שלושה מבניו. אבא שלי חווה את הכיבוש הנאצי בתוניס כילד בשנים 1943-1942. אני חוויתי אנטישמיות בפריז. אבל שיהיה ברור: איננו פליטים. אנו לא ברחנו מהניכר אלא עלינו לכאן מתוך בחירה ציונית ומכוח הזכות, כבני האדמה הזו. אני לא נולדתי כאן, אבל הארץ הזו היא נחלת אבותיי, וברשותכם אגיד זאת גם בצרפתית: Je ne suis pas ne ici mais cette Terre est celle mes ancetres. וכדברי שמעון החשמונאי לפני למעלה מאלפיים שנה, זו ארץ שנכבשה בידי אויבינו באחת העיתים בלי צדק, ואנחנו, כאשר הייתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו אותה; וכאשר הייתה לי שעת כושר, אני שבתי אליה. מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, מהרי הגולן ועד הרי השומרון ויהודה, הארץ הזו כולה שלנו, ואסור לנו לוותר על סנטימטר ממנה.
ואני מבקש להבהיר כאן כי אני גאה שלאחר שנים של פעילות ציבורית ופוליטית מאומצת אני זוכה לכהן כחבר כנסת בבית הזה, אך עבור שום כיסא או תפקיד שבעולם לא אתן יד לנסיגות מאדמות המולדת ולפינוים של יישובים יהודיים בארץ ישראל. להבנה כי שבנו לארץ הזו מכוח הזכות ולא בזכות הכוח, כדברי
מנחם בגין, השלכות על ההחלטות הגורליות המתקבלות במדינתנו.
ואני חייב לציין כי עוד נותרה לנו כברת דרך עד שהבנה זו תחלחל באמת.
אביא ברשותכם דוגמה אחת העשויה להיות סמלית, אך יש בה כדי להעיד על הדרך שעוד נותרה לנו להשלים: לפי כללי הפרוטוקול הדיפלומטי במדינת ישראל, ראשי המדינות הזרים המגיעים כאן, נדרשים לבקר ביד ושם ובהר הרצל אך לא בהר-הבית, הוא יסוד קיומנו כאן בארץ הזו, וגם לא במערת המכפלה בחברון - חלקת גדולי האומה ההיסטורית של העם היהודי. מערת המכפלה, שעליה נקרא השבת בפרשת חיי שרה, נקנתה בכסף מלא על-ידי אברהם אבינו - אברהם אבינו, אב המון גויים, איש החסד והחיבור, אותו חיבור שממנו נגזר שם העיר חברון, חיבור לשורשים, לאבותינו, אך גם חיבור בין העמים וחיבור בינינו, בתוכנו; חיבור שהוא יסוד חשוב בזהות שלי כמי שגדל על ברכי המסורת הספרדית המתונה.
כנכד לסב שעל שמו אני קרוי ושמהווה עבורי מודל, רבי
יום טוב כלפון, זכר צדיק לברכה, שהיה מחשובי רבני תוניסיה, רב ללא חליפה שחורה ומגבעת אלא עם גלביה וכיפה לבנה, איש חסד ורב פעלים, ציוני נלהב שפיזר הרבה אהבה וקירב לבבות. בבית הכנסת של סבא שלי בתוניסיה, כמו גם בבתי הכנסת שלנו בצרפת, לא ידעו מה זה חרדי, דתי-לאומי, חילוני, מה משמעות גודל או צבע הכיפה, אם בכלל. כולם יהודים, פשוט יהודים. החיבור בינינו הוא היסוד לאחיזתנו הנצחית בארץ הזו. הוגלינו מפה בשל שנאת חינם, וכדברי הרב קוק באורות הקודש: "נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה על-ידי אהבת חינם".
ואני רוצה להודות כאן לראש ממשלתנו נפתלי בנט, שמאז כניסתו לחיים הציבוריים נושא את דגל האחדות, את ההבנה שאנחנו יכולים לחלוק אידיאולוגית, אבל אחים אנחנו וכך נישאר. אני זוכר, אדוני ראש הממשלה, שסיפרת לנו עד כמה הופתעת בעת גירוש גוש-קטיף מהיעדר ההתעניינות של חלקים מהציבור בתל אביב במה שקרה רק כמה עשרות קילומטרים דרומית לשם, בגוש-קטיף. הבנת אז עד כמה נחוץ להתחבר לעם ישראל כולו ולא להסתגר כל אחד במגזר שלו. יש לך אהבה עמוקה לכל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, ולא בכדי אתה מנהיג פוליטי ששם את העלייה והקליטה, ובכלל זה עליית יהודי צרפת היקרים, בראש מעייניך. אם אני עומד כאן היום זו גם עדות לכך. תרשה לי לברך אותך בברכה המופיעה בספר יהושע פרק א': "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם לתת להם". אדוני ראש הממשלה, שתזכה לאחד את העם כדי לחזק את הארץ.
איחוד העם וחיזוק הארץ משמעם גם חיזוק הכלכלה והחברה ותיקון העיוותים המקשים על חיי אזרחי ישראל: הורדת החסמים הביורוקרטיים; הפחתת יוקר המחיה; חיזוק היזמות והזוגות הצעירים. זו משימתה היום-יומית של הממשלה ושלנו בכנסת, ובמיוחד בתקופה זו, לאחר שנתיים של קיבעון. במסגרת התיקון החברתי הרחב שעלינו להוביל, עומד לנגד עיניי גם תיקון חשוב ביותר של מערכת המשפט הישראלית, נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלצערי הרב רואה בשנים האחרונות ירידה מתמדת באמון הציבור בה, שמקורה בהיעדר ייצוגיות ובהפרת איזונים בין הרשויות. אינני מאלה שרוצים להרוס את המערכת, אלא כעורך דין שפקד את אולמי בתי המשפט במשך עשור טרם כניסתי לכנסת, ומתוך היכרותי את המערכת מקרוב, אני מאמין בתיקון שיחזק אותה, עם הסדרת היחסים בין הרשויות, ובכלל זה בין הכנסת לרשות השופטת, עם הסדרה מחדש של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכן של שיטת בחירת השופטים. אף אם בקואליציה המורכבת הזו הדבר נראה מאתגר, לא נחדל מהניסיון להביא לתיקון.
טרם סיום, אני רוצה להביט השמיימה, לקדוש ברוך הוא, ולזו ששומרת עליי מלמעלה ושאני בטוח שהיא גאה בי מאוד ברגע זה, אימי היקרה לידיה לבית גז, שנקטפה בדמי ימיה ולא זכתה להכיר את הארץ שאהבה כל כך. אני רוצה להודות למשפחתי היקרה שנמצאת כאן היום, לאבי מורי, לחמי ולחמותי, לאחיותיי דבורה ויעל ולגיסי היקר אפרים, שתמכו ותומכים בי לאורך כל המסע הזה, ושעליהם אני תמיד יכול לסמוך.
אני מודה לצוות שלי ולשותפיי לדרך, שחלקם נמצאים כאן, אבל גם למי שלא נמצא כאן. אני מציין את חברי כאח אריה אביטבול, שחוגג היום יום הולדת, שעימו הקמתי לפני כמה שנים את תנועת "עלינו" לשילוב העולים בעשייה הציבורית. אריה נמצא כרגע בשליחות כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת. הוא דואג להביא לכאן יהודים, ואנחנו נדאג פה לקבל אותם. אריה, תודה על הכול.
אחרונים אחרונים חביבים - ילדיי המתוקים יצחק, תהל וצופיה, ואשתי האהובה אילנה. כל מה שלי - שלה הוא. אילנה חוגגת היום, י"ט בחשוון, יום הולדת 35. זהו יום הולדתך, אבל את המתנה הכי גדולה שלי.
התחלתי את דבריי באזכור חקיקת חוק ההינתקות כנקודת השפל בהיסטוריה של הבית הזה, ואני רוצה לסיים עם חוק שהוא נקודת האור, אולי החשוב ביותר שנחקק בבית זה. בכ' תמוז תש"י, 1950, יום פטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, הוא חוק השבות, אשר התקבל פה אחד, כשכל חברי הכנסת עומדים ומוחאים כפיים. ייתכן, אדוני היושב-ראש, שעשו זאת תוך הפרה של הוראות התקנון. לולא החוק הזה לא הייתי עומד כאן לפניכם כיום; לולא החוק הזה לא היו מצטרפים אלינו כשלושה וחצי מיליון יהודים. שנזכה לחוקק חוקים ברוח של חוק השבות לחיזוק מדינת ישראל, ושנמשיך להתברך מדי שנה בעשרות אלפי עולים נוספים מכל קצוות תבל שיבואו להתיישב בה ולתרום לשגשוגה. שנזכה שאותם עולים יבואו בשמחה מתוך בחירה ציונית, ואנחנו נדאג שימשיכו כאן להיות שמחים ומאושרים, עם קליטה מיטבית, כדברי הנביא ישעיהו: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה". תודה רבה.
