"שום דבר איננו קבוע יותר מהזמני", אומר פתגם צרפתי ידוע, וזה יהיה נכון גם אם יחליפו את סדר המילים, כלומר שגם הקבוע כביכל איננו חסין בפני שינויים, ובפרט כשמדובר במזרח התיכון. ולפעמים זה פחות המצב שמשתנה אלא ההערכות והפרשנויות לגביו, בין שמאינטרסים ובין שמחוסר הבנה. דוגמה בולטת הן הפרשנויות לגבי יחסי העולם הערבי הסוני, או חלק ממנו, עם אירן.
תומס פרידמן, הפרשן המדיני של ה"ניו-יורק טיימס" סבור, למשל, שנסיגת ארה"ב מאפגניסטן שינתה את סדר הכלים על לוח השחמט המזרח-תיכוני הקפוא, ושכתוצאה מכך הולכת ומתפתחת מציאות של יחסי קירבה בין סעודיה והמפרציות האחרות לטהרן. ניחא שכשפרידמן מדבר על לוח-השחמט הקפוא הקודם הוא מתעלם לגמרי מההפשרה המשמעותית ביותר שחלה באזור, דהיינו הסכמי השלום והנורמליזציה בין נסיכויות הנפט ובחריין לישראל, אך להעניק לנסיגה האמריקנית מאפגניסטן, על הבלגן שאיפיין אותה, את הקרדיט לאיזושהי התפתחות מבורכת באזור מעורר תדהמה, מה גם שרוב הפרשנים, וזמן לא רב לפני כן גם פרידמן עצמו, לא חסכו ביקרות ממה שאירע וממהלכיו של הנשיא ביידן.
אך פרידמן ממשיך, באפולוגטיקה המאולצת, ויתכן שהוא משקף מבחינה זאת, ולא בכדי, את עמדת הממשל: "ביידן צדק במאה אחוזים, שכן נוכחותה של אמריקה באפגניסטן וערבויות הביטחון הרשמיות או המרומזות לגורמים שונים באזור הביאו גם להתנהגות פסולה ומזיקה — חרמות, כיבוש, הרפתקאות פרועות וכיו"ב", והוא נוקב ב"הרחבת ההתנחלויות הישראליות בעומק הגדה המערבית" כאחת הדוגמאות לתיזה הזאת.
אך כאן הוא מגיע לנושא העיקרי מבחינתו, דהיינו שבגלל הנסיגה ההדרגתית של ארה"ב מהמזרח-התיכון (נסיגה שסיבותיה נעוצות הן בהפניית עיקר המאמץ האמריקני למזרח הרחוק והן במה שנראתה בטעות כירידת חשיבותו של הנפט המזרח-תיכוני) נוצר כר נרחב להפגת המתחים בין העולם הערבי הסוני לאירן, והוא מזכיר בהקשר זה התבטאויות חיוביות של מנהיגים ודיפלומטים משני הצדדים. במילים אחרות, לדעתו האיום האירני שוב איננו חמור כמו מקודם.
עובדות יסוד
ברם, המנהיגים הערביים כנראה יותר מפוכחים מפרידמן והרבה יותר ממנהיגיה הנוכחיים של ישראל — והם אינם מתרשמים מהשינויים לטובה, כביכל, שחלו בכוונות טהרן — אדרבה, הם מסיקים מסקנות נכונות מהתמורות שחלו במדיניות החוץ האמריקנית בתקופת ביידן, ולא פחות מכך מהתמורות בפוליטיקה האמריקנית הפנימית כשהממשל המקרטע מוחזק כמעט בכל נושא כבן ערובה בידי השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית בקונגרס שאיננו מסתיר את התנגדותו ליחסים הקודמים שבין ארה"ב לבעלות-בריתה המסורתיות במזרח-התיכון.
המדינאים הערבים אינם מזלזלים בחשיבות הקשרים עם ארה"ב אך מבינים שבמצב הנוכחי יש לכך מגבלות. מחוות כאלה או אחרות ואפילו צעדים סמליים כלפי האירנים הם חלק מהמשחק הדיפלומטי, אך עובדות היסוד לא השתנו: אירן ושליחיה הם בעיניהם כמו מקודם האיום האמיתי — ולראיה, סעודיה הכריזה לפני ימים אחדים על המוסד הכספי של החיזבאללה "קרד אל-חסאן" גוף טרוריסטי. לסעודים אין אשליות לגבי כוונות אירן, בין שבמישרין ובין שעל-ידי שליחיה כמו החיזבאללה והיא נחושה להמשיך במדיניות שמטרתה לבודד את אירן ככל שניתן.
סעודיה והאמירויות האחרות ערות כמו ישראל לסכנות מאירן מתגרענת, טרוריסטית וחותרת להגמוניה מזרח-תיכונית חרף החיוכים ההדדיים. אך פרידמן, לפחות בעיני עצמו, איננו רק עיתונאי אלא גם חוקר וחוזה עתידות, ובנוסף לניתוחים המדיניים, התיזה העיקרית לחזונו על המזרח-התיכון המשתנה נובעת מתהפוכות הטבע שיכתיבו לכאורה למדינות השונות לשתף פעולה ביניהן. ואולם לפי שעה אין כל סימן לכך שאירן, למשל, תרפה ממגמותיה התוקפניות בגלל שיקולים אקולוגיים, ובוודאי לא נגד ישראל. כאמור, גם אם יתכנו שינויים זמניים מסוימים, הם אינם מעידים על שינוי במגמות הקבועות.
