מהעלילה בפרשת השבוע שלנו - פרשת "וַיָּשֵׁב", אני נאחז בארבע מלים - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף ביקש את בני משפחתו, שפגעו בו ואפילו הפגישו אותו עם היד הגרומה של המוות בבור, בו אין מים. לאחר מכן הפקירו את יוסף לגורלו בידי שיירת מדיינית, שרואה בו סחורה, ממנה הם מבקשים להפיק רווחים כספיים, כשביטחון חייו מופקר בידי סוחרים בבני אדם.
ממרחק מאות רבות של שנים היום גם "אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת אַחַי" - את כל אחי, בני אברהם אבינו, החיים במרחב משוסע, במרחב מדמם, במרחב של שכול ואלמון. גם "אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת אַחַי" - את כל אחי בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, שכיום חייהם מדממים במציאות רווית שנאות ואיבות, המגיעות לעימותים צבאיים קשים חוזרים ונשנים, הגובים מחירי דמים קשים אצל כל בני אברהם אבינו, בארץ בה הוא חי וגידל את ילדיו.
בפרשת "וַיָּשֵׁב" אנחנו פותחים ביריעה סיפורית ארוכה המשתרעת על שלוש פרשיות "וישב"-"מקץ"-"ויגש". סיפור מופלא, שבכל צעד ושעל ניתן למצוא כפילות של עשיה אישית ועשיה אלוהית. ההתחלה היא בעשיה אישית - "וַיִּשְׁלְחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (פרק ל"ו, פסוק י"ד). שליחות שיש בה עולם שקט של יוסף הבן האהוב של אבא. יוסף מבין שמי ששלח אותו הוא -
אביו, ועליו לבצע את שליחותו למען אביו המודאג.
הסיום הוא בעשיה אלוהית-שמימית - "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוֹהִים" (פרק מ"ה, פסוק ח'). סיום של שליחות, שיש בה עולם של ייסורים. יוסף מפנים, מי ששלחו למסע הזה הוא -
האלוהים, ועליו לבצע את שליחותו. יעקוב שלח את יוסף לשליחות אישית משפחתית שקטה רק כדי לברר מה שלום אחיו הרועים בשדות הרחק מהבית. אלוהים שלח את יוסף לשליחות לאומית סוערת ובעיצומה של השליחות הלאומית הוא גם חווה חוויה של היות עַם גֵרִים בארץ לא להם.
בפרשה, בה פרוס סיפור בתוך סיפור, אני תוחם את עצמי רק בסיפור האישי - "וְיִשְׁרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף... וַיִּשְׁנְאוּ אוֹתוֹ אֶחָיו... לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ שָׁלוֹם... וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְנואֹ אוֹתוֹ...". אך כשיוסף הולך בדרכו בשליחות האב לחפש את אחיו והוא תועה בשדה, הוא אמר לאיש שיחו, המבקש לסייע לו, אמת חיים זועקת:
"אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף לא חיפש. יוסף מבקש את הקרבה לאחים.
האחים מכונים בפי יוסף אחיו, למרות גילויי השנאה שהם מפגינים כלפיו, למרות שהם לא התנהגו כלפיו כאחים, אלא התנהגו כאויבים אכזרים - ולכתובת של האחים האויבים הוא אומר את המילים החמות - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".
אנחנו מקשיבים לצפונות לב של נער רגיש תועה, נער בן שבע עשרה, העומד חסר אונים בלב השדה בעמק בין הר גריזים והר עיבל הרחק מבית האב, לא הרחק מלב אחיו העוינים אותו, ובקול שקט אך צועק מנבכי לבו הוא מרעיד את מיתרי לבנו, אנחנו הקוראים -
"אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ!"...אַחַי! אַחַי! אַחַי!
יוסף לוחש לחישה צועקת - אני מבקש את קרבת האחים. צעקה של שלום מצד יוסף מול שכרות של שנאה ומשטמה של אחיו כלפיו. בקשה לקרבה מול אימת מוות אורבת "וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַּכְּלוּ אוֹתוֹ לְהָמִיתוֹ" - להשליכו בבור שבו אין מים. להשליכו לגורלו עם שיירת סוחרים ישמעאלים היורדת מצרימה. קשה לקורא את הפסוק להשתחרר מהצמרמורת עת הוא קורא את המיוחס לאחים של יוסף,
וַיִּתְנַכְּלוּ אוֹתוֹ לְהָמִיתוֹ".
יוסף לא השתמש במלים המתבקשות -
"אַחַי אֲנִי מְחַפֵּשׁ", אלא אומר-צועק - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". יוסף מבקש את הפיוס, פתיחת דף חדש במציאות של אימה ושנאה. לא לתת לאיבה ולרצח לנווט את החיים. למרבה הצער, הפיוס המיוחל בין יוסף ואחיו הגיע באיחור של שנים רק לאחר שכוס הדמעות והצער עלתה על גדותיה. מול מציאות חדורת שנאה ואכולת קנאה, מול רבים וחזקים המוכנים לקטול חיים, כולל חייו, יצא יוסף בשליחות המתמצית בארבע מלים "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".
אני בדרכו של יוסף ממשיך לבקש. אני מהלך בדרך קשה ונפתלת המבקשת שלום בין שני העמים החולקים את כברת הארץ בה נולדתי, בה נולדו ילדי ונכדי, בה יגדלו נינַי. וכשאלך ממנה בדרך כל בשר ארצה ללכת בידיעה, שכל אחד אֶת אֶחָיו הוּא יְבַקֵּש - "כִּי אַחִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּו"ֹ, כדברי המשוררת האהובה עלי, המשוררת חיה קדמון.
במיוחד בימינו, כשאני חי בחברה ישראלית שסועה ומבותרת, שגלי שנאה חסרת בלמים שוטפים אותה, יש משמעות מיוחדת לארבע המילים בפרשת השבוע - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ".