מי ישמע זעקות הדגים?
עדנה אפק שואלת בשירהּ:
"דמעות הדגים ממליחות את הים
סנפיריהם קרועים
מצמחים אצות במצולות,
כאבם אדרות על החוף.
מי שיקרא בגלים
את דברי הימים
ידע -
הנעקדות תמיד היו הנשים.
דגים מזמן זאת יודעים.
מי ישמע זעקת הדגים
פיותיהם ים מלאים"?
טרלול
בלית ברירה, הודה באחרונה "ניו-יורק טיימס" - עיתון מפואר, שהפך בעשורים האחרונים לסמרטוטון של תעמולה פרוגרסיווית (שלא לדבר על תעמולה אנטי-ישראלית) - כי פרשת רוסיה-גייט - מעורבות הרוסים כביכול במערכת הבחירות, שהכניסה את דונלד טראמפ לבית הלבן - הנה פייק-ניוז, שטרלל את ארצות-הברית ואת העולם חודשים רבים, ומטרתו היחידה הייתה לחתור נגד נשיאותו של נשיא, שהעם בחר למורת רוחה של העלית האמריקנית.
מיליוני דולרים מכיסיהם של משלמי המיסים האמריקניים בוזבזו על חקירה מסועפת, שנועדה להמציא עובדות, ולייצר מסמכים ועדויות, שירשיעו את טראמפ בשימוש ברוסים במסעו לנשיאות. שום דבר לא עצר את החקירה המיותרת, עד שהעניין הגיע לסנאט, כהצעה להדיח את הנשיא טראמפ, והוכרע ברוב הרפובליקני.
ראוי לציין, כי בארץ לא יהיה לאף אחד מהקושרים נגד בנימין נתניהו אומץ להודות, כי המדובר במסכת ענקית של פייק-ניוז, שיזמה העלית הישנה, כדי שתוכל להמשיך לינוק מעטיני השלטון, והיא עולה לציבור הרבה מאוד שקלים, ומבזבזת את זמנו של בית המשפט. בינתיים הצליח הפוטש להעלות לשלטון ממשלה אנטי-ציונית, ולהוריד פלאים את אמון העם במערכת המשפט.
תועמלן עוין
"כאן" - תאגיד השידור הממלכתי, שכולנו מממנים - מינה את רמי יונס למגיש תוכנית בשידוריו בערבית. זו אינה חדשה; ולכן, לא עסקה בזה התקשורת. ממילא בעקבות הכשרתה הנמרצת בקוריאה הצפונית, נוקטת תקשורתנו בנוסח, שהיה חביב על הממסד הקומוניסטי הסובייטי: "ב'איזווסטיה' [=ידיעות. עיתון הממשלה הסובייטית בברית-המועצות] אין ידיעות וב'פראוודה' [=אמת. עיתון המפלגה הקומוניסטית] אין אמת".
בעקבות יותר מאלף מכתבי מחאה על מינוי יונס, שיזמה תנועת "אם תרצו", פתחה ועדת האתיקה של "כאן" בבדיקת מינויו. יונס, שהיה דוברה של ח"כ חנין זועייבי, הוא תועמלן ארסי ורהוט נגד ישראל, שכינה את חיילי צה"ל "נאצים", ותומך נלהב ב-BDS.
בדיקת הוועדה יכולה להתברר כמסך של חול, שהתאגיד זורה על עיני הציבור, כדי שיניחו לו. לכן, אסור להרפות מהלחץ בנושא. בכל אופן, למרות התנהלותו השערורייתית, מממנים אזרחי ישראל את התאגיד.
הכל תלוי
במטרה לעשות לו ולליכוד רצח אופי, שם עיתונאי ב"דה מרקר" בפיו של ח"כ דוד אמסלם משפטים, שלא אמר בראיון עמו, ואחריו החרו דני קושמרו וחבר מרעיו. מקווה, שלח"כ יהיו האומץ והכוח לתבוע אותו על דיבה, למרות ההתנצלות המסויגת של עיתונו. כנאמר, מה שלא נכנס דרך הראש, ייכנס דרך הרגליים.
באותו ההקשר כלבי-הציד של השמאל כבר תקפו במקהלה קולנית את אמסלם, מבלי לבדוק כלל את הראיון. הם הוכיחו שוב, שהם עצומי אזניים וסתומי עיניים - או, ליתר דיוק, מה שמותר לשמאל, אסור לימין. למה?! ככה.
מסעות ההסתה של אביגדור ליברמן נגד החרדים טבולים באנטישמיות חריפה. גם דברי לפיד על יריביו אינם נקיים מהסתה ומהשמצה. זה, כמובן, אינו צורם את אזני השמאל - גם כי הוא שותף לדעות החשוכות של שומר הבארים לשעבר ושל הבוּר, שעומד בראש יש עתיד. דברי ההסתה הפרועים והאלימים, שכתבה זהבה גלאון נגד הימין אינם מפריעים למבקרי אמסלם. הם אינם מוטרדים מהכינויים המעליבים, שהשמאל משתמש בהם כלפי מצביעי הליכוד לא מעכשיו (זכורים נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, אמירתו של מוטה גור, "נדפוק אתכם כפי שדפקנו את הערבים" ועוד פנינים, שיצאו מפיותיהם המזוהמים של אנשי שמאל, בעיקר, בעשור האחרון) - כאילו רק גאונים ואנשי תרבות גבוהה מצביעים למען השמאל, והחוכמה זורחת מישבניהם.
כאמור, זה אינו חדש. עוד בתחילת המאה הקודמת עסק השמאל הציוני בהסתה פרועה נגד מתנגדיו הפוליטיים בארץ ובגולה - וזו הוכחה טובה, שמילים יכולות להרוג. כדי לבסס את שלטונו, שימשו דברי ההסתה כתמריץ לרצח אנשי ימין ומתנגדי השמאל; ואזכיר רק את הירי של אנשי "השומר" ביוסף לישנסקי מניל"י; את רצח ישראל דה-האן מאגודת ישראל; את רצח אליעזר שלומי, איש פלוגת בית"ר בהרצליה; את רצח ידידיה סגל בחיפה; את הפקרת ניצנים ומשמר-הירדן (ולא רק הם) לכיבוש ערבי במלחמת הקוממיות משום שלא היו מאנשי שלומנו; את הירי הרצחני על הניצולים מהספינה "אלטלנה"; וכמובן את עוללות ה"סיזון".
ההסתה הבוטה הביאה לכך, שמעט המורדים היהודיים בגטו וארשה לא יכלו להתאחד - כפי שנעשה במרידות בגטאות אחרים. היא נמשכת עד היום דרך משפט אייכמן לצורה המבזה, ש"יד-ושם", כביכול, מוסד ממלכתי, מזכיר את העובדה, שגם אנשי בית"ר ואצ"ל מרדו בגטו וארשה.
בוּרות, או זדון
מדי פעם נשמעת אצלנו הטיפשות, כי יש חמאס מדיני, ויש חמאס צבאי. משמע, הדוברים אינם מבינים אלף-בית בטרור, או שבזדונם רוצים להכשיר חלקים מארגון הטרור.
החלוקה לפעילות צבאית ולכביכול פעילות מדינית הנה מעשה הונאה מוכר, שנוקטים ארגוני טרור על-מנת לאפשר לעצמם נוכחות בציבור. כך, לצבא האירי הרפובליקני (IRA) ולמקבילו הפרוטסטנטי היו נציגויות מדיניות, שאפילו נבחרו לפרלמנט הבריטי. לצד המחתרת הבאסקית ETA פעלה המפלגה באטאסונה, שהיו לה נציגים בפרלמנט הספרדי עד שהוצאה מחוץ לחוק.
לפעמים אפילו ארגון הטרור אינו שומר על ההבחנה המזויפת בין צבאי למדיני. זה קרה השבוע לחמאס בפיגוע בירושלים. מהתברר, כי השייח׳ המחבל היה ידוע למודיעין הישראלי, אך סומן ברוב טיפשות כפעיל מדיני. ואין זו הטעות הראשונה מהסוג הזה.
שוב מתפרעים
החלטת בית המשפט בוויסקונסין לזכות את קארל ריטנהאוס מכל האישומים בגין יריותיו על בריונים במהומות בין-גזעיות בעיר קנושה הדגימו שוב את הבעיה: השחורים סבורים משום מה, שרק מה שמוצא חן בעיניהם נכון וצודק, ומגיבים באלימות שגרתית כל אימת שאינם שבעי-רצון. בהתפרעויותיהם תומך השמאל האמריקני, ובעיקר, הפרוגרסיווים, ונותן להן רוח גבית.
בניגוד להסתה הפרוגרסיווית והשחורה, אישר בית המשפט בוויסקונסין מחדש בפסק-דינו (שאי אפשר לערער עליו) את הזכות להגנה עצמית; וזה צעד נועז בעידן, שבו מקבלת האלימות השחורה צידוק אלים וקולני מהשמאל האמריקני, והמשטרה האמריקנית (שכפופה לראשי עיריות ולמושלים) מסורסת על-ידי החלטה פוליטית של הדמוקרטים למצוא חן בעיני השחורים האלימים.
בניגוד לישראל, למרות ניסיונות של הדמוקרטים לחבל בה, יש לאזרח אמריקני הזכות לשאת נשק להגנתו. בעולם אין רִיק, ואני משער, כי בעידן של משטרות מסורסות (כמו שלנו), יקבלו קבוצות להגנה עצמית תמיכה מפסק-הדין בעניין ריטנהאוס. אני מקווה, שבמהומות הבאות ברחובות ארצות-הברית יתקבלו הפורעים באש חיה, שיירו אזרחים כדי להסביר להם, שחייהם ורכושם אינם הפקר.
