בנעוריי רווח משפט העגה (סלנג) שנשמט מן הלשון - "חמור קופץ בראש". הוא ייוחס לכסילים, שהפגינו את איוולתם בראש חוצות והקדימו את האחרים. נזכרתי בו נוכח מתקפת הדברת של צמרת המדינה, שצרחה בכל פינת רחוב בארץ ובחו"ל כי כל הסכם שייחתם מחדש בין ארצות הברית והמעצמות לבין אירן אינו מחייב את ישראל.
זה ברור, וזה מיותר. אפשר להעביר מסר כזה אורח שקט במכתב מראש הממשלה נפתלי בנט לנשיא ג'ו ביידן. לא צריך כותרות שמעכירות את האווירה. מדוע גויסו כל תותחי הממשלה להתגרות בארצות הברית ברעש, בתופים ובמחולות? מהסיבה הפשוטה שהממשלה רוצה להראות לח"כ בנימין נתניהו כי גם היא יודעת לקלקל יחסים שלא לצורך. נא לא להבין בטעות. ישראל רשאית להתנגד להסכם המחודש, שיהיה בכל מקרה גרוע מקודמו, אבל מדיניות לא מנהלים עם רמקול.
מה עשו בימיו של דוד בן-גוריון כאשר ישראל נקלעה למשבר קשה פי כמה מפני שחמקה מלחתום על ההסכם למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני? היא לחשה בוושינגטון מה שלחשה כדי לצמצם את תחושת המשבר עם ארצות הברית והכריזה על מדיניות של עמימות, ואפילו הציגה את הכור בדימונה כמרכז לייצור חשמל או טקסטיל, ובפומבי השתמשה בתבונה רבה במשפט המערפל שהפך למאנטרה: Israel will not be first to introduce nuclear arms in the middle east.
העולם רצה להאמין. לכן האמין. זה לא היה קשור כהוא זה לשאלה אם באמת האמין. מדיניות בינלאומית באמצעות רמקולים במקום "קול דממה דקה" היא משגה המעיד על חוסר ביטחון ועל חוסר ודאות ועל הכפפת היחסים עם ארצות הברית ומדינות אירופה לצרכי הפוליטיקאים בקלפי הבאה.
