בני משפחתי צפו היום במחזמר "עוד חוזר הניגון" מאת מרדכי (מוטי) לרנר, שעיקר עיסוקו באהבה הטראגית בין ענק המשוררים נתן אלתרמן לבתו תרצה אתר, ובמקביל ביחסיו עם שתי הנשים הבוגרות בחייו - רעייתו רחל מרכוס ו"צרתה" הציירת צילה בינדר.
1
זה סיפור על גוליבר ספרותי שהתהלך בין משברי אנוש בלתי פתירים עם אישיות שברירית ופריכה ואגוצנטרית מאוד. ממליץ לצפות בו, ואולי גם יותר מפעם. בזכות השירה של "המלך נתן" כפי שכינה אותו יעקב אורלנד. בזכות הלחנים. בזכות המופע המוסיקלי המרהיב.
אלתרמן סבל משיכרות. מי שלא פירגנו לו כינו אותו "משורר החצר" של דוד בן-גוריון (איני מסכים. הוא היה עצמאי. חרז מה שחשב לנכון. כאשר השלטון הציע לו דירה חינם בחיפה סירב לקחת. חי בצניעות. בן-גוריון כינה אותו "נתן החכם" - פאראפרזה למחזה של גוטהולד לסינג על משה מנדלסון - והוא אכן היה כזה.
2
המחזמר בו מופיעים שחקנים וזמרים מעולים מעלה על קצה המזלג את הסוגיה אם השירה היא אישית-פרטית או יכולה לעמוד גם לרשות ולשרות האומה. אלתרמן ניחון בשתי היכולות האלה, והמחזמר ב"הבימה" עושה לו עוול מסוים בהתעלמו כמעט כליל מן הערך הייחודי של "הטור השביעי", אבל גם כך הוא מעולה (למשל, "מכתב תשובה לרב חובל איטלקי", "מגש הכסף", שניים מרבים). בסופו של דבר גדולי היוצרים של אומות התרבות כללו בספרותם ובשירתם מרכיב ציבורי-לאומי.
נתן זך שהיה צעיר מאלתרמן ב-20 שנים קם עליו ב-1959 ופתח תיבת פנדורה בעולם הספרותי. הייתה סערת ענק, שהתמקדה בקפה "כסית". התמזל מזלי, ובאותה עת התקבלתי לעבודה ב"העולם הזה". כתום הישיבה השבועית ביום ששי הציע לי אורי אבנרי להצטרף אליו. באתי ברצון בכל פעם שהציע, והנה מצאתי את עצמי לפני אלתרמן וחנה רובינשא ואברהם שלונסקי ואהרון מסקין, ודור הצעירים, והויכוח הייחודי הזה הגיע פעם אחר פעם לאוקטבות גבוהות.
המחזמר שוב נכשל מעט בהתעלמו מהעובדה ש-53 שנים אחרי שזך ניסה לנתץ את מעמדו של אלתרמן ו-43 שנים אחרי שהמשורר לא היה כבר בין החיים חל מהפך: זך בעצם חזר בו מעיקרי טיעוניו כלפי מי ששני התוארים שהקיפוהו חרף חולשותיו האנושיות הבולטות נותרו על-כנם - "נתן המלך" ו"נתן החכם". אנא, מלאו את אולם "הבימה". למעננו לא פחות מאשר למען קופת התיאטרון.
