היום יום הולדת - 74 שנים להחלטת האו"ם להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. בו ביום פתחו הערבים במלחמה להשליך את היישוב היהודי לים. הם לא הכירו בזכותם של היהודים לקיים ריבונות על רצועת קרקע זעירה.
ישראל קמה בעקבות מאמץ לאומי-ציוני אדיר וחסר תקדים בתולדות האנושות. עם חזר לארצו. עם חזר לשפתו הנושנה. אך זה נעשה גם ב"משפט העמים". כפי שהתווה ד"ר בנימין זאב הרצל כבר בהחלטת באזל.
ישראל תמיד ידעה שהיא נזקקת למשפט העמים. רק לעתים נדירות פעלה על דעת עצמה. בעצם, פעמיים. כאשר דוד בן-גוריון הכריע להפוך את ירושלים המערבית לבירת המדינה וכשנתן חסותו להקים את הכור הגרעיני בדימונה.
ישראל לא יצאה למבצע סיני בלי מעטפת אנגלית-צרפתית (משה דיין אמר לי ב-1965 כי בלעדי מיגון זה בן-גוריון לא היה מאשר את פריצת המצור שהטילה מצרים על ישראל). ב-1967 המתינה ישראל לתמיכה בינלאומית בטרם יצאה לניצחון המזהיר בששת הימים. כיום גם ברור שגולדה מאיר נמנעה ממכת מנע מקדימה למלחמת יום הכיפורים בגלל שיקולים מדיניים.
ברוב שנותיה התהלכה ישראל בזירה הבינלאומית כבנתיב הפילים. היא האזינה לרחשים מן הג'ונגל. כי היא הייתה ונשארה, כלשונו של אהוד ברק, וילה בג'ונגל.
אך התמיכה המאסיבית הזאת חווה עתה קרעים, שברים. התמיכה בה פחתה ברחובות ובמוסדות החשובים ביותר בעולם הדמוקרטי. הם פרי היהירות של "אני ואפסי עוד". הכל מצליח. השאננות כבר כאן. ישראל מכילה מאבק עם ארצות הברית כאילו נפתלי בנט הוא תעתיק של בנימין נתניהו. אלמוני בשם עידן רול שהתמנה לסגן שר החוץ מחרים את בלגיה. כי הוא חש שמייצג מעצמת-על. היחסים הדיפלומטיים עם פולין ההולכת ומשחירה מנוהלים בשיטת הריץ'-רץ'. כוח מדומה הוא מתכון לכשל ענק.
זה רגע לעצור בו ולהעיף מבט לאחור, 74 שנים בלבד, ולהחזיר למשוואה המדינית את "משפט העמים", ולזכור כי איננו רוצים להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
