1. למה התכוונו חוקריו של ניר חפץ, כאשר הטיחו בו שוב ושוב שאם לא ישתף פעולה איתם - הוא יאבד את משפחתו? חפץ הבין, שהם יחשפו את המקורבת אליו (פרטים נוספים אסורים בפרסום); ולמרות שבסופו של דבר הוא הפך לעד מדינה - התא המשפחתי שלו התפרק. לפי ניר שוורץ, החוקר הראשי של חפץ (11.1.22), הכוונה הייתה לכך ששתיקתו יכולה לשמש כראיה נגדו, להוביל למאסרו וממילא לניתוק הרה-אסון ממשפחתו. במבט מן הצד אפשר היה איכשהו לקבל את גרסתו של שוורץ, אלמלא מעצרה של המקורבת עצמה (למרות שלא היה שום חשד נגדה) והפגשתה המכוונת עם חפץ במסדרונות להב 433. התירוץ הקלוש של החוקרים היה, שמאחר שחפץ שהה בדירתה, היה צורך לבדוק האם יש שם חומרי חקירה. שוורץ אפילו לא העלה את הנימוק (הנשמע מגוחך גם הוא) שנתן לחקירת אשתו-דאז של חפץ, שגם אותה דאגו החוקרים להפגיש עימו במסדרון - אולי היא יודעת משהו. ובשביל לבצע חיפוש, לא צריך מעצר. ובשביל לעצור, לא צריך להפגיש "במקרה" עם חשוד אחר ובוודאי שלא עם אדם מקורב. התמונה הכוללת מטרידה, בדומה לטענות רבות אחרות של חפץ (ונא לזכור, ששוורץ הכחיש רק את הטענות שנגעו לחקירה עצמה; על תנאי המעצר לא שמענו עד כה שום הכחשה). המטרה איננה מקדשת את האמצעים, וחקירה חשובה ככל שתהיה איננה עילה לשימוש בתרגילים מכוערים הנכנסים לחייו הפרטיים ביותר של הנחקר. אולי זה כשר, אבל זה ממש מסריח.

2. בועז בן-צור כמובן אינו מכוון לסוגיות עקרוניות של תנאי מעצר ותרגילי חקירה, ואינו שואף להביא לרפורמה בהם. מטרתו היא לשכנע את השופטים, שהסכמתו של חפץ להפוך לעד מדינה לא ניתנה באמת מרצונו החופשי, אלא לאחר שהחוקרים לחצו עליו בצורה בלתי לגיטימית ושברו את התנגדותו. אם ההסכם פסול, אזי העדות איננה קבילה. אבל מאחר שבתי המשפט שמים בשנים האחרונות את הדגש על משקל הראיות ולא על קבילותן, רוצה ההגנה להביא את השופטים להעניק לעדותו של חפץ משקל אפסי. הנימוק: הוא אמר מה שהחוקרים רצו לשמוע, ולא את האמת, ובלבד שתנאי מעצרו לא יורעו שוב ושחייו לא ייהרסו. כאן יש להגנה בעיה ושמה - ניר חפץ. זה לא המצב הרגיל, בו סניגור טוען שהודאה הוצאה ממרשו בצורה פסולה. הפעם הטענה היא נגד העד - אשר אומר בעצמו שההסכם עליו חתם והעדויות אותן מסר נעשו בדעה צלולה לחלוטין. נזכיר: לשיטתו של חפץ, בעת הלחצים עליו הוא בכלל לא חשב להיות עד מדינה, ודווקא כאשר פסקו - יכול היה לחשוב בראש נקי ולהחליט לעשות צעד זה. לכן יש בפני ההגנה מכשול כפול. תחילה עליה לשכנע את בית המשפט להאמין לחפץ ולא לשוורץ, ולקבוע שהופעלו לחצים פסולים. אחר כך עליה לשכנע את בית המשפט לא להאמין לחפץ, ולקבוע שהודעותיו אינן אמינות. לא פשוט.

3. אחרי שניר חפץ העיד שעה ארוכה בדלתיים סגורות על תרגיל החקירה עם המקורבת, נשמע גם ניר שוורץ במשך שעתיים באותה צורה על אותו נושא. עם כל הכבוד לפרטיותם של חפץ והמקורבת, השופטים טעו בנקודה הזאת. חפץ עצמו אמר שהמקורבת קיבלה איומים ונאצות - מה שכמובן ראוי לכל גנאי - ומכאן ששמה ידוע למי שרוצה לדעת. גם טיב הקשרים ביניהם ברור לכל. חפץ ביקש וקיבל דלתיים סגורות בתמיכת הפרקליטות, ודומה שהיא הסכימה לא רק משום שזה עד המדינה שלה. תרגיל החקירה הזה נראה בעייתי מאוד, ונוצר רושם שגם הפרקליטות והמשטרה מעדיפות שהוא לא יידון בפומבי. ואם לשיטתן הוא היה בסדר גמור - כפי שטען שוורץ - אזי צריך להיות להן אינטרס לחשוף במה מדובר, כדי להסיר מעליהן את עננת הספקות. לכל הפחות מצופה מהתביעה להציע איזושהי פרפראזה שניתן יהיה לפרסם, גם בלי שמה של המקורבת. נכון לעכשיו נראה, שהיא מעדיפה את העמימות וההסתרה - למרות עקרון-העל של פומביות הדיון, ודאי באחד התיקים החשובים בתולדות המדינה.

ציטוט היום

בועז בן-צור: "כרגע הגענו ליניב הלא-מגניב?" (בתגובה על טענתו התכופה של ניר שוורץ, לפיה האחראי לשאלות פסולות שנשאלו שלא בנוכחותו היה החוקר יניב פלג).