בחודש הבא, ליתר דיוק ב 13 ביוני, תמלא שנה מאז כינונה של הממשלה בראשות נפתלי בנט. אותה "ממשלת שינוי" שנולדה בנס ומזה שנה מתקיימת בנס. בדיוק על-פי אמירתו של אבא אבן ש"היהודים לא מאמינים בניסים, הם סומכים עליהם".
בוודאי שפה ושם התייחסתי לנפתלי בנט כראש הממשלה ולא מכבר בנושא של היחס האמביוולנטי, בלשון המעטה, לגבי המלחמה באוקראינה, שאין צל צלו של ספק מי התוקפן. ראש הממשלה ניסה לשמש מתווך בין הזאב שגמר אומר לטרוף את הקרבן, תוך מלחמת התשה מדממת, לבין הקורבן. אולם כמעט לא עסקתי בו מעבר לזה.
ברטרוספקט דומני שהממשלה אשר בנט עומד בראשה כרה"מ החליפי הראשון, לא רק שלא זכתה ל-100 ימי חסד אלא גם לא ליום אחד. מרגע היוולדה החלה כבר הספירה לאחור מתי הילוד הזה ימות ויובא לקבורה בשולי חלקת קטני האומה. וככל שבעיותיה, האינהרנטיות, הלכו והסתבכו כן היא הייתה מטרה לחיצים לא רק מן האופוזיציה שחֵצֵייה היו משוחים בשכבה עבה של רעל וסחי, אלא גם מתומכיה, כביכול. האופוזיציה של היום אינה בוחלת גם לא בשימוש בשכול, כדי להכפיש את הממשלה והעומד בראשה.
אותה הסתה הניבה יבול, במעמד טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בצורת קללות מחפירות נגד ראש הממשלה מצד כמה מן הנוכחים ששכלו את יקיריהם. כמי שלמוּד שכול אני יכול לומר שהוא שבר שלא ניתן לאיחוי ופצע שלא ניתן לריפוי, אך אין בו פריבילגיות לטוב ולרע, זולת הסולידריות של החברה כלפי המשפחות שיקיריהם נפלו בשרות המדינה או מחוּיבוּת של ממשלים וגורמים ציבוריים ופרטיים שיש בהם משום פיצוי חומרי למשפחה על האובדן. ממשלה זאת הותקפה לאורך כל דרכה במוקשי נעל ובמטעני צד כיאה וכנראה לחברה ולמדיה אשר טרוניות מתמידות מאפיינות אותן. A grumpy Nation.
אם המדיה, היא מראה שהאמת לא משתקפת בה אלא תדמית ציבורית - הכל בממשלת בנט רע. אני לא מציע להסתיר תופעות שליליות או צעדים מפוקפקים. אך יש גם תופעות חיוביות ומעשים טובים של הממשלה הזאת. אולי הדבר הגדול ביותר הוא שחרף כל הנסיבות של נפילה והפלה, ותככים ושטיקים מבחוץ ומבפנים - היא החזיקה מעמד עד כה, כמעט שנה. שלא לדבר על הישגים ממשיים כמו הטיפול בגלים האחרונים של ה"קורונה" ובשמירה על כלכלה יציבה. בתחום האמורפי יותר. אנו נושמים ולא זקוקים למסכות נגד אובך כבד ורעיל שמלא את החלל הציבורי במשך יותר מעשור. אלה, במקרה הטוב, מוצאים עצמם בשולי הסיפור, אם בכלל.
זה מכול מקום הרושם שמתקבל אצלי, אם אני קורא את המאמרים בערוצי מדיה לרבות בדפוס, שרואים עצמם סופר ליברלים, ואשר חגגו את החלפת השלטון של ביבי נתניהו. ככול שאני תוהה לגבי תופעה זאת, ככה מתקבל אצלי הרושם, שאם הכל רע כל כך אולי התשובה לכך, בדינאמיקה החברתית הלאומית, טמונה ביסודות המשטר הדמוקרטי המבולגן. היא זאת שמוצאת ביטוי בתופעת הריאקציוניות של הטרמפיזם האמריקאני, האורבניזם בהונגריה והבולסונאריזם בברזיל. שם יש מדינה, ויש מנהיג שעומד בראשה ויודע מה טוב לאומה. יש עדר ויש סדר. לפי הסקר האחרון, זה מה שחלק נכבד מן הציבור רוצה. ממשלת בנט, עם כל חסרונותיה אינה כזאת, לשמחתי.
הקול מן ההר
הטקס לציון ערב "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" שנערך ב"ככר וורשה" ב"יד ושם" בהר הזיכרון בירושלים היה מרשים מאוד בתוכנו ובעיצובו. אלה שצפו בטקס בארץ ובחו"ל מן הסתם האזינו לנאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט. בדברים שהוא נשא, לא זו בלבד שהשואה לא שימשה לצרכים פוליטיים, לא בארץ ולא מול אויבים בחו"ל, אלא עסקה לא רק בשואה אלא בצוויי הזיכרון, דבר שנעדר מן הנרטיב הרשמי והלא רשמי של "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". והציווי הזה של השואה
כולל לקחים שעלינו לא רק להטיף לעולם, אלא לנו עצמנו כאן בארץ היהודים. בכך עוסק "מנשר ניצולי השואה" אשר התקבל במושב הנעילה של ה"הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות הערכית והמוסרית לעולם", אשר נערך בבקעת הקהילות ב"יד ושם" לפני 20 שנה. אגב נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשר נשא דברים גם בעצרת הנעילה של יום הזיכרון ב"בבית לוחמי הגטאות" צטט קטעים מאותו מנשר.